משרתי המלך עומדים מחוץ לדלת הנעולה, ומתמודדים עם המעבר החד שבין המתנה שגרתית לבין גילוי מפתיע ומזעזע. בתחילה המשרתים וַיָּחִילוּ, כלומר המתינו בסבלנות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ההמתנה נמשכה עַד בּוֹשׁ, ביטוי המציין עיכוב וזמן ארוך מאוד [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מדייקים כי לא מדובר בהמתנה רגילה, אלא בעיכוב החורג מן הזמן הסביר והראוי שאדם מקדיש לעשיית צרכיו [מצודת דוד, מלבי"ם]. לאחר שהזמן התארך מעבר לשיעור ההגיוני, הגיעו המשרתים לידי ייאוש מן ההמתנה [ביאור שטיינזלץ].
כאשר ראו כי הוא איננו פותח את הדלתות, החליטו לפעול ולקחו את הַמַּפְתֵּחַ, שהוא הכלי שנועד לפתוח את המנעול [מצודת ציון]. באשר למקורו של המפתח באותו רגע, יש הסבורים כי המפתח היה מראש בידם של המשרתים כדי שיוכלו לפתוח את הדלת מבחוץ [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המבארים כי הם מצאו את המפתח בחוץ, בדיוק במקום שבו הניח אותו אהוד לאחר שנעל בעדו, שכן מדובר היה במנעול שניתן לנעול ולפתוח גם מבפנים וגם מבחוץ [רד"ק]. המשרתים פתחו את הדלתות מבחוץ, ואז נגלה לעיניהם המחזה של אדוניהם מוטל על הארץ כשהוא מת [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].