ההכנות לפעולת ההתנקשות דרשו מאהוד תכנון מיוחד, החל מעיצוב כלי הנשק ועד לאופן נשיאתו והסתרתו.
אהוד הכין לעצמו חרב ייעודית וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת. משמעות המילה פֵיוֹת היא הלהב והצד החד של כלי הנשק [מצודת ציון, רד"ק]. בניגוד לחרבות הרגילות שהיו מצויות באותה תקופה, שלהבן היה חד רק בצד אחד ואילו צדן השני היה קהה [ביאור שטיינזלץ], חרבו של אהוד הייתה מחודדת משני צדיה. עיצוב זה נועד להבטיח שהחרב תחדור לגוף בקלות, ותגרום למוות מהיר ומיידי [רלב"ג, מצודת דוד, מלבי"ם].
מידת החרב מתוארת במילים גֹּמֶד אָרְכָּהּ. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר במידת אורך של אמה, כאשר חלקם מדייקים שמדובר באמה גדומה, כלומר קצרה במעט מן הרגיל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לייצור חרב קצרה מן המידה המקובלת הייתה טקטית: אהוד נדרש להסתיר את הנשק מבלי לעורר תשומת לב, וחרב באורך מלא הייתה יוצרת בליטה ניכרת לעין מבעד לבגדים [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם].
כדי להשלים את ההסוואה, אהוד חגר את החרב מִתַּחַת לְמַדָּיו, כלומר מתחת למלבושיו [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והציב אותה עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ, כלומר על צדו הימני [מצודת ציון]. בחירה זו נובעת מהיותו של אהוד איטר יד ימינו, אדם שמאלי. לוחם ימני נוהג לחגור את חרבו על ירך שמאל, כדי שיוכל לשלוף אותה בקלות בהושטת יד אל מעבר לגופו. מכיוון שאהוד השתמש בידו השמאלית, המיקום הנוח והטבעי ביותר עבורו לשליפת החרב היה צדו הימני [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לנוחות הטכנית, נשיאת החרב בצד ימין, שהיה צד בלתי צפוי לחלוטין, סייעה לאהוד להערים על השומרים ולא עוררה כל חשד [ביאור שטיינזלץ].