ברגע המכריע של ביצוע התוכנית, אהוד מנצל עד תום את אלמנט ההפתעה ואת מצבו הפיזי של מלך מואב. פעולת ההתנקשות מתוזמנת בקפידה ומתרחשת בדיוק בזמן שעגלון טרוד במאמץ לקום מכיסאו. עצם גרימת הקימה של המלך היא מהלך מחושב מצדו של אהוד, שנועד להקל עליו את ביצוע ההריגה [ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שהמלך מרוכז בקימתו, ובשל העובדה שאהוד פועל באופן לא צפוי ושולף את החרב בידו השמאלית, עגלון אינו מרגיש כלל בסכנה המתקרבת [מצודת דוד, רלב"ג].
המילה וַיִּתְקָעֶהָ מתארת פעולה של נעיצה ותחיבה [מצודת ציון]. אהוד נועץ את החרב בעוצמה רבה ודוחף אותה עמוק ככל יכולתו, עד כדי כך שגם ניצב החרב חודר אל תוך הגוף [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הבחירה לכוון את הפגיעה אל בטנו של המלך, ולא אל לבו, נובעת ככל הנראה מסיבות מעשיות. ייתכן שעגלון עטה על עצמו שריון שהגן על החזה, או ששומן גופו הרב הקשה על חדירה ישירה אל הלב, ולכן הבטן היוותה מטרה נוחה ופגיעה יותר [ביאור שטיינזלץ].