לאחר ההתנקשות בעגלון, אהוד בן גרא מבצע תוכנית הימלטות מחושבת שנועדה להרוויח עבורו זמן יקר. הפעולות הפיזיות המדויקות שהוא עושה ביציאתו מן החדר נועדו להטעות את שומרי המלך ולעכב את כניסתם לזירת האירוע.
בתחילת יציאתו, אהוד עובר אל הַמִּסְדְּרוֹנָה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר באכסדרה, מעין מסדרון או מבוא הנמצא ממש לפני החדר הפנימי של המלך, המאופיין בכך שהוא מסודר עם כיסאות המיועדים לישיבת אנשים [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. משם הוא סוגר את דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה, היא עליית המקרה הקרירה שבה שהה המלך [מצודת דוד].
הסגירה נעשית בַּעֲדוֹ, כלומר אהוד סוגר את הדלתות מאחוריו ועל עגלון, בדומה לביטוי המקראי המתאר את סגירת תיבת נח "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" [מצודת ציון, רד"ק]. אולם אהוד אינו מסתפק בסגירה רגילה, אלא מוסיף וְנָעָל. הפרשנים מדגישים כי בעוד שסגירה היא פעולת טריקת דלתות בלבד, הנעילה כאן משמעותה שימוש במנעול ובמפתח [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם].
באשר לאופן שבו ננעלו הדלתות כך שהדבר ישרת את תוכנית ההטעיה מבלי לעורר חשד, קיימות שתי גישות מרכזיות. גישה אחת מציעה כי המנעול היה בנוי כך שניתן היה לנעול אותו באמצעות מפתח גם מבפנים וגם מבחוץ [רלב"ג]. לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה כי פתחי העלייה היו מתוכננים בטכניקה של טריקה, כך שעם הצמדת הדלתות זו לזו הן ננעלו מאליהן מבפנים, ופתיחתן מבחוץ דרשה מפתח [אברבנאל].
מטרת הנעילה הייתה ליצור אשליה מושלמת. מכיוון שהחדר החיצוני היה ריק מאדם באותו רגע [מלבי"ם], מראה הדלתות הנעולות גרם לעבדי המלך לחשוב שעגלון נעל אותן בעצמו מבפנים מטעמי צניעות, בעת שעשה את צרכיו [רלב"ג]. פעולת ההטעיה הזו נועדה למנוע מבני הבית להיכנס לחדר בפתאומיות ולגלות את הרצח, ובכך לעכב את המחפשים ולגרום להם להשתהות זמן רב מחוץ לדלת, מה שאפשר לאהוד להימלט בבטחה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].