נקודת זמן זו מהווה תפנית מבנית בספר שופטים, שבה מסתיים התיאור ההיסטורי הכללי ומתחיל הפירוט המדויק של קורות הדורות. הפרשנים מסכימים כי עד לשלב זה הציג הכתוב הקדמה כוללת על מצב העם מאז מות יהושע, ומכאן ואילך הוא עובר לספר בפירוט את האירועים שאירעו בימי כל שופט ושופט, החל מהמעשים שקדמו לעליית השופט הראשון [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
ההידרדרות הרוחנית של העם מתוארת כתהליך הדרגתי של שכחה והקצנה בחטא. בתחילה, וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' – הם החלו לעבור עבירות בסתר, במקומות נסתרים מעין אדם שבהם רק "עיני ה'" רואות אותם. מתוך חטאים אלו הגיעו לשלב השני, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם, כלומר איבדו את יראת השמיים לחלוטין וחדלו לחשוש מכך שה' רואה את מעשיהם [אלשיך]. שכחה מוחלטת זו היא שהובילה אותם לשלב הסופי והחמור מכל של עבודה זרה גלויה, כאשר וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת [מלבי"ם, אלשיך]. המילה הָאֲשֵׁרוֹת מכוונת לאילנות ועצים שאותם היו נוטעים ועובדים כאלים [מצודת ציון].
למעשה, הכתוב חוזר כאן על אותם חטאים שהוזכרו קודם לכן בספר באופן כללי, אך הפעם הוא ממקד אותם כגורם הישיר והפרטני שהוביל לענישה ולשעבוד ההיסטורי הראשון של תקופת השופטים [אברבנאל].