הברית בין ה' לעם ישראל אינה מערכת יחסים חד-צדדית, אלא כזו המותנית בדרישה מוחלטת לנאמנות ולשלילת כל קשר עם עבודה זרה. קיום ההבטחה האלוהית תלוי לחלוטין בכך שעם ישראל יקיים את חלקו בהסכם.
וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית, הפרשנים מסבירים כי הבטחת ה' שלא להפר את בריתו מותנית בכך שישראל יימנעו מכריתת ברית עם יושבי הארץ [מצודת דוד, אלשיך]. הסיבה לכך היא שברית עם אויבי ה' עומדת בסתירה מוחלטת לברית עם ה', שכן בלתי אפשרי לקיים אהבה לבורא במקביל לאהבת אויביו ומחרפיו [מלבי"ם]. מבחינה מעשית, פירוש הדבר הוא איסור מוחלט ליצור קשרים עם הכנענים או לחיות לצידם בשלווה [ביאור שטיינזלץ].
כחלק מאותה התבדלות נדרש העם: מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן. המילה תִּתֹּצוּן משמעותה שבירה והריסה [מצודת ציון]. בניגוד לתפיסות אליליות המאפשרות ריבוי אלים, חל איסור חמור לאפשר את קיומם של מזבחות זרים ברחבי הארץ [ביאור שטיינזלץ].
אולם, העם כשל במשימה זו. וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם, מעיד על כך שישראל לא קיימו את התנאי, הותירו את יושבי כנען ואת מזבחותיהם, ובכך הפגינו סכלות גדולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] ושכחו את כל הטוב שה' גמל עמהם [מלבי"ם]. עצם עזיבת הדרך הזו נחשבת למעשה רע מיסודו.
גישה נוספת מציעה כי אף על פי שישראל טרם כרתו ברית רשמית עם יושבי הארץ, הם חטאו בשני מישורים: ראשית, הם לא ניתצו את המזבחות כפי שנצטוו. שנית, תחת לגרש את העמים, הם הסתפקו בהטלת מס עליהם והעבידו אותם. פשרה זו, שבה החזיקו את יושבי הארץ תחת ידם במקום לסלקם, נחשבת למעשה פסול הקרוב מאוד לכריתת ברית, ועל כך באה התוכחה הקשה על מעשיהם [אלשיך].