השתלשלות האירועים בספר שופטים חוזרת לאחור, אל הימים שחתמו את תקופת הנהגתו של יהושע בן נון, ומציגה את המעבר של עם ישראל מצבא מלוכד להתיישבות שבטית ומשפחתית.
הפרשנים מסכימים כי אירוע זה כבר התרחש בעבר ותואר בסוף ספר יהושע, והוא מוזכר כאן שוב כהקדמה וכנקודת השוואה חריפה לבאות. הכתוב מבקש להדגיש כי בעת שיהושע שילח את העם, בני ישראל קיבלו על עצמם לעבוד את ה', והתמידו בכך כל ימי חייו וכל ימי הזקנים שהאריכו ימים אחריו וזכרו את הנסים הגדולים. אזכור תקופת הזוהר הזו נועד להבליט את עוצמת ההידרדרות הרוחנית של הדור הבא, שהשחית את דרכו והחל לעשות הרע בעיני ה' [רש"י, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. בשלב ראשוני זה, העם יצא לרשת את הארץ מתוך נאמנות לציווי התורה ודבקות בעבודת ה' [מלבי"ם], במטרה לשבת בנחלותיהם בשלווה ובביטחון [מצודת דוד].
וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם – העם, שתפקד עד לאותו רגע כצבא אחד שלם, פוזר כעת [ביאור שטיינזלץ]. יהושע שילח אותם כדי להתיישב באותם אזורים נרחבים שכבר נכבשו על ידו [אלשיך].
לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ – מילים אלו עונות על טענה אפשרית כלפי יהושע, מדוע לא טיהר את הארץ לחלוטין מיושביה הקודמים. בני ישראל יצאו לנחלותיהם מתוך רצון וביטחון עצמי להשלים את כיבוש האזורים המעטים שטרם פונו, מתוך אמונה שה' עמהם וביכולתם לעשות זאת בכוחות עצמם וללא עזרת יהושע. מכאן שהאחריות על אי-השלמת הכיבוש והשארת העמים הזרים מוטלת על כל שבט ושבט, ולא על הנהגתו של יהושע [אלשיך].