קרה לכם פעם שעבדתם יחד עם כל החברים על משימה ענקית, וכשהיא נגמרה כל אחד חזר בשמחה הביתה? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. אחרי תקופה ארוכה שבה הם היו צבא אחד גדול ומאוחד, הגיע הזמן להתפזר ולעבור לגור עם המשפחות בשלווה. התקופה הזו הייתה תקופה מצוינת, כי בזמן שיהושע והזקנים חיו, בני ישראל זכרו את הנסים הגדולים והיו נאמנים מאוד לה'. הסיפור מחזיר אותנו אחורה אל הימים הטובים האלה, כדי להראות לנו בהמשך עד כמה הדורות הבאים התנהגו אחרת והתרחקו מהדרך הנכונה.
כאשר מסופר כי וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם, הכוונה היא שיהושע שחרר את הצבא המאוחד כדי שכל אחד יוכל ללכת להתיישב באזורים הנרחבים שכבר נכבשו. בני ישראל יצאו לדרך מתוך ביטחון עצמי גדול לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ. הם האמינו שה' איתם, ולכן היו בטוחים שהם יכולים לסיים את המלאכה באזורים המעטים שנשארו לגמרי בעצמם, בלי עזרה מיהושע. מכאן אנחנו לומדים שהאחריות על כך שחלק מהעמים הזרים נשארו בארץ, הייתה של כל שבט ושבט, ולא באשמת יהושע.