נסו לדמיין רגע מה הייתם מרגישים אם הייתם מגיעים למקום הכי בטוח ומוכר שלכם, ולפתע מגלים שאנשים שאתם בכלל לא מכירים השתלטו עליו. זהו בדיוק הכאב הגדול שחווה העם שלנו בזמן החורבן. התהליך העצוב הזה קרה שלב אחר שלב. בתחילה, האויבים כבשו את השדות והכרמים שמחוץ לעיר, שזוהי נַחֲלָתֵנוּ המוכרת שקיבלנו. לאחר מכן, הם המשיכו פנימה אל תוך העיר ולקחו גם את בָּתֵּינוּ, המרחב הכי אישי ופרטי של כל משפחה.
פתאום, המקומות שהיו שייכים רק לנו נלקחו על ידי זָרִים ועל ידי נָכְרִים, אנשים מעם אחר שנכנסו למקומות שאליהם הם לא היו אמורים להיכנס. אבל המילה נֶהֶפְכָה לא אומרת רק שהרכוש עבר למישהו אחר, אלא היא מתארת חורבן של ממש. ברגע שהארץ היקרה שלנו נפלה לידיים של האויבים, היא כאילו השתנתה לגמרי בבת אחת. היא הפסיקה להצמיח את הפירות הטובים שלה והפכה לשממה, כך שגם הפולשים עצמם לא הצליחו באמת ליהנות ממנה או להקים בה חיים רגילים.