איכה, פרק ה׳, פסוק כ״ב

קרה לכם פעם שרבתם עם חבר טוב וממש פחדתם שאולי הוא כבר לא ירצה להיות חבר שלכם אף פעם? בסוף מגילת איכה, אחרי כל הצער והכאב על חורבן בית המקדש, עם ישראל פונה אל ה' מתוך הלב ושואל שאלה דומה על הקשר ביניהם. הם משתמשים בשתי מילים שמתארות דברים שונים לגמרי. המילה הראשונה היא מָאֹס, שמשמעותה לדחות משהו לגמרי ולתמיד, כמו דבר שמוותרים עליו ולא רוצים בו יותר. המילה השנייה היא קָצַפְתָּ, שפירושה לכעוס. כעס הוא אמנם תגובה למעשה לא טוב, אבל הוא זמני ובסוף הוא חולף ועובר. העם אומר לה': אנחנו יודעים שחטאנו ושכעסת עלינו, אבל אנחנו מבקשים לדעת כִּי אִם באמת דחית אותנו לתמיד. הרי לא ייתכן שוויתרת עלינו לנצח, ולכן, אם זה רק כעס זמני, בטח הכעס כבר מוצה והסתיים, ועכשיו הגיע הזמן לרחם עלינו ולגאול אותנו. בגלל שהמילים האלו מסתיימות בביטוי עַד־מְאֹד שמזכיר כעס גדול, התקבל מנהג מיוחד. כשמסיימים לקרוא את המגילה, לא רוצים לסיים בתחושה עצובה, ולכן חוזרים שוב על הפסוק הקודם שמבקש מה' להשיב אותנו אליו, כדי לסיים את הקריאה באווירה טובה, בבקשת רחמים ובתקווה גדולה לעתיד.