איכה, פרק ה׳, פסוק כ״ב

העם פונה אל ה' לאחר החורבן ומברר כִּי אִם, כלומר אכן או אלא אם כן, מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, שמשמעותו דחייה מהותית וקבועה שאין ממנה תקומה. לעומת מאיסה זו, ייתכן שרק קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד־מְאֹד, וכדרכו של כעס על מעשה רע, מדובר בתגובה זמנית שסופה לשכוך. מתוך כך עולה הטענה כי העם כבר מיצה את עונשו והגיעה העת לרחמים, ואף מתעוררת תקווה שעצם תליית המאיסה בכעס מעידה על ריחוק זמני שניתן לתקנו. לצד זאת מובע החשש מניתוק והתעלמות, שכן העם מעדיף לספוג ייסורים אקטיביים שישיבו אותו אל ה' מאשר להיוותר במצב של נטישה.