במדבר, פרק ט״ו, פסוק ח׳

יצא לכם פעם להכין מתנה מושקעת למישהו שאתם אוהבים, ולהוסיף לה פתק קטן או סרט יפה כדי שהיא תהיה ממש מושלמת? בזמן המשכן והמקדש, כשאדם רצה להביא קורבן לה', הוא לא הביא רק את בעל החיים, אלא הוסיף לו "נסכים", שזו תוספת מיוחדת של סולת, שמן ויין. התורה מסבירה לנו איך בדיוק מביאים את התוספת הזו. כאשר אדם מביא קורבן שהוא בֶן בָּקָר, כלומר פר או עגל, יש כלל חשוב: לא משנה אם בעל החיים שהבאנו הוא גדול או קטן, תמיד מוסיפים לו בדיוק את אותה כמות של נסכים. לפעמים אדם רוצה להביא כמה קורבנות יחד, והתורה מזכירה קורבן עֹלָה אוֹ זָבַח כדי ללמד אותנו שאם הבאנו כמה בהמות, אי אפשר להביא תוספת אחת גדולה לכולן. כל בהמה ובהמה שייכת לעצמה, וצריכה לקבל את התוספת המיוחדת שלה בנפרד. התורה גם מדברת על מצב של לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים. קורבן שלמים הוא קורבן שאנחנו מביאים מתוך שמחה גדולה והודיה לה', בדרך כלל לא בגלל שהבטחנו והתחייבנו מראש, אלא כי פשוט טוב לנו ושמח לנו באותו רגע ואנחנו רוצים להודות מכל הלב. בתחילת הדברים, התורה פונה לאדם במילים וְכִי תַעֲשֶׂה, שזה אומר "כאשר אתה תעשה", אבל בהמשך מתברר שמישהו אחר מקריב את הקורבן. הסיבה לכך היא שהאדם הוא זה שיוזם, בוחר את הקורבן ומביא אותו אל המשכן, אבל מי שבאמת עושה את העבודה על המזבח ומקריב אותו בפועל, הוא הכוהן.