במדבר, פרק כ״א, פסוק ט״ו

שפך המים והמדרון התלול, וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים, התעקל ופנה לעבר מקום היישוב של העיר המואבית, לְשֶׁבֶת עָר. זרימת המים נסמכה אל קצה הגבול, וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב, וכך שימש האפיק גבול טבעי שסיפק מים לישראל מבלי לחצות לשטח האסור בלחימה. לצד התיאור הגיאוגרפי, מילים אלו רומזות לנס הצלה ממארב אמורי, ולפיו הצירוף וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים מתאר את שפיכת דם האויבים. לפי מסורת זו, ההר הזדעזע וזז ממקומו, אֲשֶׁר נָטָה, כדי למחוץ את האורבים במערות, ונותר כגשר בטוח שנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב כדי שהעם יעבור מעל עומק הנחל. גילוי הנסים הנסתרים שליוו את ישראל עורר אותם לשיר שירת הודיה לה'.