במדבר, פרק כ״א, פסוק ל׳

שירת המשוררים הקדומים לועגת למפלת מואב בידי סיחון, מערכה שהכשירה את הקרקע לניצחונם העתידי של ישראל ולרשת את ארצם. המשוררים מכריזים וַנִּירָם, כלומר שלטונם של המואבים אבד, או לחלופין שישראל ירו את סיחון כחץ כדי להפילם. החורבן הכה במרחב הגיאוגרפי כאשר אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד־דִּיבֹן והסיר את עול המלכות מכל היישובים שביניהן, והפועל וַנַּשִּׁים מעיד על הפיכת האזור כולו לשממה. הרס זה הגיע עַד־נֹפַח אֲשֶׁר עַד־מֵידְבָא, שמות הממחישים גם את מפח הנפש ודאבון הלב של המנוצחים, כאשר הנקודה במסורת הניקוד מעל המילה אֲשֶׁר מסמלת שהחורבן לא נעצר שם אלא פשט מעבר לגבולות אלו.