מפלתו המוחלטת של עוג מלך הבשן מהווה נקודת שיא בכיבוש הארץ, שבה מתנגש כוח פיזי עצום עם כוח רוחני. הכתוב מחלק את הניצחון לשלבים, והפרשנים מדייקים כי ישנה הבחנה בין ההכאה של עוג עצמו לבין זו של עמו. משה רבנו הוא שהכה והרג את עוג במו ידיו, בעוד שעם ישראל הכו את בניו ואת שאר העם [גור אריה, דברי דוד].
המילה וְאֶת בָּנָיו נכתבה בתורה בכתיב חסר, ללא האות יו"ד, ולכן ניתן לקרוא אותה גם כ"בנו". שינוי זה מרמז שלעוג היה בן חזק וקשה אף יותר ממנו [רא"ש, מנחת שי, צאינה וראינה]. על רקע השמדתם של ענקים אלו, מסר ה' לישראל כי בעולם הזה האומות והרשעים מושמדים מעט מעט, אך לעתיד לבוא הם יושמדו כולם בבת אחת [רא"ש, צאינה וראינה]. הפסוק ממשיך ומתאר את ההשמדה הטוטאלית עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד, כלומר שישראל לא השאירו אף אדם חי מעמו של עוג [אבן עזרא], ולאחר מכן וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ, פועל המבטא ירושה והיאחזות מוחלטת בנחלה [ביאור יש"ר].
מאחורי הקרב הפיזי מסתתר מאבק רוחני עמוק. משה רבנו חשש בתחילה מפני עוג, משום שעוג היה ניצול מדור המבול ששרד בכך שנאחז בגג התיבה, וכן משום שזוהה עם אליעזר, עבד אברהם. משה דאג שמא זכותו של אברהם אבינו תעמוד לעוג במלחמה [צאינה וראינה, גור אריה]. אולם, כוחו של עוג היה כוח גשמי בלבד, שהתבטא בממדי גוף מפלצתיים ובבניית ערים עצומות בגובהן, בעוד שכוחם של ישראל הוא כוח רוחני ונבדל מן החומר [גור אריה, צאינה וראינה].
הפרשנים מביאים את תיאור חז"ל לקרב זה, הממחיש את ניצחון הרוח על החומר. עוג ביקש לעקור הר בגודל של שלוש פרסאות, כגודלו של מחנה ישראל, ולהשליך אותו עליהם. במעשה זה ניסה עוג להשתמש בזכות שלושת האבות כדי לשלוט בישראל [משכיל לדוד]. אולם, ה' שלח נמלים או תולעים שניקבו את ההר, והוא צנח על צוארו של עוג, כשבמקביל שיניו התארכו וננעצו בהר כך שלא יכול היה להסירו [רש"י, מזרחי, צאינה וראינה]. מבחינה רעיונית, ההר מסמל את שיא הגשמיות, והתולעים מסמלות את כוחם הרוחני של ישראל, כוח קטן לכאורה אך מסוגל לחדור ולפרק את החומר. התארכות שיניו של עוג מסמלת את טבעה של הרשעות: כאשר הרשע אינו יכול להוציא לפועל את מזימתו, תשוקתו להרע רק מתגברת ומובילה בסופו של דבר למפלתו העצמית [גור אריה].
את המכה הניצחת הנחית משה. משה, שהיה בגובה עשר אמות, לקח גרזן באורך עשר אמות, זינק לגובה עשר אמות, והכה את עוג בקרסולו [מזרחי, צאינה וראינה]. ההכאה דווקא בקרסול אינה מקרית, אלא נועדה לעקור את יסוד כוחו הפיזי של עוג, שכן הרגליים הן הבסיס לגודל ולגשמיות. השימוש החוזר במספר עשר מסמל את השלמות הרוחנית שבאמצעותה התגבר משה על כוחו החומרי של הענק [גור אריה]. בסופו של דבר, המערכה כולה מוכיחה כי כוח פיזי עצום אינו מועיל לאדם, אלא רק יראת ה' והישענות על חסדו [צאינה וראינה].