לאחר הניצחונות הצבאיים בסיחון ועוג, בני ישראל מתמקמים בתחנתם האחרונה לפני הכניסה לארץ, מקום בו ישהו עד פטירת משה ובו יתרחשו האירועים המרכזיים הבאים [ביאור יש"ר]. וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מתאר את תנועת העם דרומה ממקום ישיבתם הקודם [ביאור שטיינזלץ, העמק דבר]. בשלב זה, לאחר שוך הקרבות, חזרו הלוחמים להביא את נשיהם וטפם שהמתינו מעבר לנחל ארנון שבמדבר [חזקוני].
הכתוב מציין כי וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, שטח המשתרע בין נחל ארנון לנחל יבוק [חזקוני]. עם זאת, החניה בפועל הייתה מורכבת: בעוד שהמשכן וארון הברית מוקמו במרוכז בערבות מואב, העם עצמו היה מפוזר בערי עבר הירדן [העמק דבר].
מיקומה המדויק של החניה מוגדר במילים מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לצדו המזרחי של נהר הירדן, בנקודה הנמצאת ממש מול העיר יריחו [רשב"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. עצם השימוש בביטוי "מעבר לירדן" ביחס לערבות מואב, נכתב מנקודת המבט העתידית של יושבי ארץ ישראל, שעבורם שטח זה אכן נמצא מעבר לנהר [רשב"ם].
מפסוק זה ואילך, לאורך כל פרשת בלק, בולט היעדרן המוחלט של הפסקות וחלוקות לפרשיות (פתוחות או סתומות) בטקסט המקראי. בעוד שחלוקה לפרשיות נועדה בדרך כלל לאפשר למשה שהות להתבוננות ומחשבה בין נושא לנושא, נבואותיו של בלעם נאמרו ללא כל שיקול דעת אישי. ה' שם את המילים בפיו וכפה עליו כל אמירה, ולכן לא היה צורך בהפסקות למחשבה [ברכת אשר בשם החפץ חיים]. במסגרת אירועים אלו, ניכר פער בין האופן שבו בלעם תופס את עצמו לבין מציאותו הרוחנית; הוא מתפאר בהיותו נביא המתנבא בשם ה' המפורש, המייצג מדרגה נבואית עליונה, אך הכתוב מוריד אותו פעם אחר פעם לדרגתו האמיתית ומדגיש כי נבואתו היא בשם אלקים [ברכת אשר בשם העמק דבר].