הפסוק פותח בתיאור תגובתו של מנהיג מואב לניצחונותיהם של בני ישראל. המילה וַיַּרְא אינה מתארת רק ראייה פיזית, אלא הבנה עמוקה והסקת מסקנות. רוב הפרשנים מסבירים כי בלק ערך קל וחומר בעצמו: הוא התבונן והבין ששני המלכים האדירים, סיחון ועוג, ששימשו כשומרי האזור ושהמואבים בטחו בגבורתם, נפלו בקלות. מכך הוא הסיק שאם מלכים אלו לא עמדו בפני ישראל, קל וחומר שמואב החלשה יותר לא תוכל להם [רש"י, ספורנו, דעת זקנים, בכור שור, גור אריה]. גישה אחרת מפרשת את הראייה כהשגה מאגית ועל-טבעית. בלק היה קוסם גדול, והוא חזה במתרחש ואף בעתיד לקרות באמצעות כישוף, וזהו הרמז בשמו בֶּן צִפּוֹר – אדון הציפור המאגית שדרכה ביצע את קסמיו [אור החיים, חתם סופר].
הכתוב מכנה אותו בָּלָק בֶּן צִפּוֹר ומשמיט בשלב זה את תוארו כמלך מואב. הפרשנים מציעים לכך מספר סיבות. גישה אחת מסבירה שבלק היה אדם מפורסם וגיבור מלחמה בזכות עצמו ללא קשר למלכותו, ולכן הוזכר בשמו הפרטי [ספורנו, צרור המור]. גישה שניה טוענת שמרגע שראה את מפלתם של האמוריים, שבהם בטח, נשבר ליבו והוא איבד את ביטחונו המלכותי עד שהרגיש כאחד העם [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. גישה שלישית מדגישה שבלק כלל לא היה מואבי במקור, אלא נוכרי מארץ אחרת שמונה למלך רק באותה שעה כפתרון חירום למשבר, ולכן תוארו טרם התבסס [שד"ל, אברבנאל, אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין ראייתו של בלק לבין הפחד של העם המואבי. בלק, בהיותו חכם ומנהיג, התבונן באֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל. הוא הבין שניצחונם של ישראל אינו נובע מטקטיקה צבאית טבעית, אלא מכוח עליון ומכוח תפילתם, כפי שעשה יעקב (ישראל) אביהם בעבר. משום כך הוא הסיק שנשק רגיל לא יועיל, וחיפש אדם שכוחו בפיו, כדוגמת בלעם, כדי להילחם בהם בנשק רוחני דומה [כלי יקר, מלבי"ם, אלשיך]. לעומתו, המון העם המואבי לא התעמק בהיסטוריה או ברוחניות, אלא פחד פחד פיזי מעצם הכמות העצומה של האנשים שהתקרבו לגבולם [כלי יקר, שפתי חכמים].
התמקדות הפסוק במפלתם של לָאֱמֹרִי דווקא, ולא בניסים קודמים כמו יציאת מצרים, נובעת מההיסטוריה המקומית של האזור. סיחון מלך האמורי נלחם בעבר במואב וכבש את ארצם. כאשר המואבים ראו שישראל הכריעו בקלות את הגיבור שניצח אותם בעבר, אימתם גברה שבעתיים [תולדות יצחק]. יתרה מכך, למרות שהמואבים ידעו כי ה' ציווה על ישראל שלא להילחם בהם ולכבוש את ארצם, הם עדיין נחרדו. החשש שלהם לא היה מכיבוש צבאי ישיר, אלא מכך שההמון העצום יכלה ויאכל את כל משאביהם הכלכליים והחקלאיים בעת מעברם באזור [הטור הארוך, ריב"א].