בורא עולם מתערב באופן ישיר במזימה שנרקמת נגד עם ישראל, ומציב גבולות מוחלטים לבלעם. באמצעות אמירה מדויקת ורב-שכבתית, ה' מפרק את תוכניותיו של הקוסם וחוסם אותו בכל החזיתות האפשריות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד] קוראת את הפסוק כמעין משא ומתן נסתר או דו-שיח בין ה' לבלעם. כאשר ה' מצווה לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, משיב בלעם במחשבתו: "אם כך, אשאר במקומי ואקלל אותם מרחוק". על כך עונה לו ה': לֹא תָאֹר אֶת הָעָם. בלעם לא מוותר ומציע: "אם כך, אברך אותם". תשובת ה' החותמת את הדיון היא כִּי בָרוּךְ הוּא – העם אינו זקוק לברכותיך. גישה זו מדמה את תשובת ה' לאדם האומר לצרעה: "לא מדובשך ולא מעוקצך". הסיבה לסירוב לקבל את ברכתו של בלעם היא שברכותיו טומנות בחובן "עוקץ" וכוונות רעות, וה' אינו מעוניין בטובתו המדומה [גור אריה]. במבט רחב יותר, הפסוק בולם את בלעם בכל רבדי ההוויה האנושית: לֹא תֵלֵךְ עוצר את המעשה, לֹא תָאֹר בולם את הדיבור, ו-כִּי בָרוּךְ הוּא שולל את עצם המחשבה הרעה עליהם [אדרת אליהו].
בניתוח ההוראה לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, הפרשנים עומדים על משמעות המילה עִמָּהֶם. יש המבארים כי ה' מנע מבלעם ללכת בשותפות של מטרה רעה עמם, אך לא שלל לחלוטין הליכה בעלמא [הכתב והקבלה, חתם סופר]. אחרים רואים בכך רמז שאסור לו ללכת עם שרים אלו, אך אולי עם שרים נכבדים יותר הדבר יתאפשר [בכור שור, מלבי"ם], שכן ה' חס על כבודו של בלעם ורמז לו שהמשלחת הנוכחית פחותה מכבודו [אור החיים]. מנגד, יש הסבורים שהאיסור ללכת נועד למנוע מבלעם להשתמש בכוחו המאגי; נאסר עליו ללכת בדרך המלך שבה יוכל לראות את המחנה [העמק דבר], כדי שלא יטיל בהם עין רעה, אפילו אם לא יוציא קללה מפיו [ספורנו].
לגבי האיסור לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, משמעותו הפשוטה היא שלא יצליח לקלל [ביאור שטיינזלץ]. מעניין לשים לב שבלק ביקש מבלעם "לקוב" את העם (קללה קלה או נקיבת שם לרעה), אך ה' מחמיר ואומר לֹא תָאֹר (מלשון ארור, קללה חמורה), כדי להבהיר שאפילו החיסרון הקל ביותר לא יחול עליהם [שפתי כהן, קיצור בעל הטורים, אור החיים]. האיסור על הקללה אינו נובע מכך שאין לה משמעות; אדרבה, לקללות ולברכות יש כוח רוחני ממשי הפועל בעולם, וה' מונע זאת כשם שהוא מצווה "לא תרצח" [אם למקרא]. בנוסף, ה' ידע שבעתיד ישראל עתידים לחטוא ולהיענש במגפה בחטא בעל פעור. אילו בלעם היה מקלל אותם עכשיו, אומות העולם היו תולות את המגפה בקללתו של הרשע ולא בחטאם של ישראל [חזקוני, שפתי חכמים, נחל קדומים]. יש המוסיפים כי המילים אֶת הָעָם מלמדות שבאותו רגע ניטלה מבלעם תפארתו וכוחו בטל לחלוטין, כך שנאסר עליו לקלל כל אדם בעולם [פני דוד].
הנימוק החותם את הפסוק, כִּי בָרוּךְ הוּא, קובע עובדה רוחנית מוגמרת. העם כבר בורך מפי אדון הברכות עוד בימי האבות, וה' אינו משנה את דעתו [ביאור יש"ר, אבן עזרא]. יתרה מכך, ישראל אינם רק מבורכים, אלא הם עצמם הפכו למקור של ברכה [שפתי כהן]. המונח "ברוך" משמעותו גם צדיק, וה' מזהיר את בלעם שלא יחשוד בעם ברשעות, שכן כעת הם זכאים ואינם ראויים לכל רעה [אור החיים].
לו בלעם היה נביא אמת נאמן, הוא היה מוסר לשרים את דבר ה' כפשוטו, ובכך מלמד את אומות העולם שסוד כוחו של עם ישראל טמון בברכת ה'. הכרה זו הייתה יכולה להפוך את הפחד של מואב ומדיין לרצון לכרות ברית של שלום עם ישראל [רש"ר הירש].