מלך מואב פונה אל בלעם הקוסם מתוך תחושת דחיפות ופחד. הוא מכיר בכך שכוחם של ישראל וברכתם חזקים מכוחו הטבעי, ולכן הוא זקוק לעזרה רוחנית כדי להתמודד מולם.
המילה וְעַתָּה מבטאת קריאה לפעולה מיידית וללא כל דיחוי, שכן בלק סבור שזוהי שעת הכושר המתאימה ביותר לפגוע בישראל לפני שיתעצמו [אור החיים, שפתי כהן]. הוא מבקש אָרָה־לִּי, לשון ארירה שהיא קללה חמורה וקשה במיוחד שנועדה להביא להשמדה מוחלטת, בשונה מקללה רגילה [כלי יקר]. כדי שהקללה תחול, בלעם נדרש להגיע פיזית אל המקום ולהשתמש בכוח עינו הרעה [העמק דבר]. השימוש במילה לִּי מלמד שבלק מבקש שהקללה תיעשה במיוחד עבור צרכיו, לפי לוחות הזמנים שלו, וכדי שהישועה תיוחס לו [אור החיים, כלי יקר]. עם זאת, הפרשנים מעירים כי פיו של בלק הכשילו, שכן באומרו "ארה לי" הוא למעשה קילל את עצמו, ואכן בסופו של דבר עצתו של בלעם הביאה בעקיפין למותו של בלק [אור החיים, הטור הארוך].
בלק מודה כִּי־עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי, ולכן הוא מציע שיתוף פעולה: אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ. אף שהמשפט מתחיל בלשון יחיד וממשיך בלשון רבים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולה משולבת. בלק מציע שהוא ועמו יילחמו פיזית, בעוד בלעם יכה אותם רוחנית באמצעות קללתו [ספורנו, חזקוני, כלי יקר], או שבלק מתכוון לשילוב הכוחות הצבאיים שלו יחד עם כוחות מדין [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה נַכֶּה לא מלשון הכאה מוחלטת, אלא מלשון "ניכוי" וחיסור. לפי פירוש זה, בקשתו של בלק צנועה יותר: הוא מבקש מבלעם רק להחליש ולחסר מעט מכוחם של ישראל כדי שיוכל להתמודד מולם [רש"י, מזרחי, גור אריה].
מטרתו הסופית של בלק היא וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־הָאָרֶץ. יש הסבורים שבלק אינו מעז לבקש את השמדתם הכוללת של ישראל, אלא רק להרחיקם ולגרשם מהשטח הספציפי שכבשו מידי סיחון, אשר היה שייך במקור למואב [חזקוני, בכור שור, דעת זקנים]. לעומת זאת, יש המפרשים שכוונתו היתה לגרשם כליל מן העולם [כלי יקר].
בלק מנמק את פנייתו בביטחון מוחלט ביכולותיו של בלעם: כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. ידיעה זו נשענה על ניסיון העבר, שכן בלעם סייע בעבר לסיחון מלך האמורי להכות את מואב באמצעות קללותיו [רש"י, בכור שור], ויש האומרים שבלעם אף חזה מראש את המלכתו של בלק ובירך אותו בכך [אור החיים].
עם זאת, הפרשנים חלוקים לגבי מהות כוחו האמיתי של בלעם. גישה אחת גורסת כי לבלעם לא היה כל כוח עצמאי לברך או לקלל. הוא היה אצטגנין וקוסם שידע לחזות בכוכבים את העתיד לקרות לאדם, והיה מערים ומכוון את ברכותיו וקללותיו לאותו הרגע שבו נגזר על האדם טוב או רע, כך שהבריות יחשבו שהוא זה שגרם למאורעות [רבנו בחיי, אור החיים, צרור המור]. גישה שניה סוברת שבלעם אכן החזיק בכוחות של כישוף, והיה מסוגל לכוון במדויק לשבריר השנייה שבו ה׳ כועס, ובכך להחיל את קללתו [ספורנו, רלב"ג, קיצור בעל הטורים].
תשומת לב מיוחדת ניתנת להבדל הלשוני בפסוק. בלק אומר על הברכה מְבֹרָךְ בלשון הווה, כלומר אדם שכבר מבורך, לעומת הקללה שעליה נאמר יוּאָר בלשון עתיד. מכאן עולה שבלק ידע היטב שלבלעם אין באמת כוח לחדש ברכות, אלא רק להשתלב בברכות שכבר קיימות. כוחו האמיתי וההרסני של בלעם מתבטא אך ורק ביכולתו להרע, לקלל ולפעול חסרון [ספורנו, כלי יקר, העמק דבר, מלבי"ם]. לכן, בלק מזכיר את יכולת הברכה רק מתוך כבוד לבלעם, אך למעשה, הוא זקוק אך ורק לקללתו [ספורנו].