בורא עולם, היודע תעלומות, נגלה אל קוסם נוכרי ושואל אותו שאלה פשוטה לכאורה, שלתשובתה הוא כמובן מודע. מפגש אלוהי מפתיע זה מעלה תהיות באשר למהות נבואתו של בלעם, ולמטרה האמיתית שעומדת מאחורי שאלת ה'.
הפרשנים מסכימים כי עצם ההתגלות האלוהית לבלעם לא נבעה ממעלתו הרוחנית, אלא נעשתה לכבודם של ישראל [רבנו בחיי, אבן עזרא, צרור המור]. אילו היה בלעם מקלל את ישראל והייתה פורצת בהם מגפה, אומות העולם היו תולות את האסון בכוחו של הקוסם [אבן עזרא]. התגלות זו מתוארת כהתגלות פחותה, בדומה לאופן שבו נגלה ה' ללבן ולאבימלך, ומשום כבודו של ה' היא נעשתה בעקיפין [רבנו בחיי, נתינה לגר]. למעשה, ההתגלות הייתה פתאומית ובלתי צפויה לחלוטין מבחינתו של בלעם, דבר שמוכיח כי טענותיו הקודמות בפני שרי בלק כאילו הוא רגיל לשוחח עם ה' היו מצג שווא [רש"ר הירש]. כדי להמחיש את פחיתות מעמדו של בלעם, המפגש מדומה למלך שיוצא אל פתח ארמונו לקראת אדם מצורע, רק כדי למנוע ממנו להיכנס פנימה ולטמא את ההיכל [צרור המור].
באשר לשאלה עצמה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתפצלת לשני כיוונים שמשלימים זה את זה. הכיוון הראשון גורס כי ה' שואל שאלה זו רק כדי לפתוח עמו בשיחה בדרך ארץ, בדומה לשאלות שהפנה לאדם הראשון ולקין, כדי שלא להבהילו ולאפשר לו להשיב ולנמק את מעשיו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. עם זאת, הכיוון השני והבולט יותר מדגיש כי שאלות מסוג זה מופנות לרשעים במטרה לנסותם ולהטעותם [רש"י, רבנו בחיי, דברי דוד]. ה' אמנם אינו מטעה את בלעם באופן אקטיבי, אך הוא פותח בפניו פתח לטעות בעצמו [גור אריה]. בלעם אכן נופל בפח, ומתוך גאוותו מסיק בטעות כי ידיעתו של ה' מוגבלת, וכי יוכל למצוא שעת כושר שבה ה' אינו משגיח כדי לקלל את ישראל [רש"י, משכיל לדוד, צאינה וראינה]. מאחר שבלעם החטיא את הבריות בעריות, ה' גורם לו כעת לחטוא ולהיכשל בהבנת המציאות האלוהית [רבנו בחיי].
הפרשנים מדקדקים בבחירת המילים בפסוק כדי לעמוד על יחסו של ה' לשליחים. המילה מִי מתפרשת כלשון של זלזול והשפלה. ה' שואל את בלעם מי הם האנשים הפחותים הללו, והאם הם בכלל ראויים שתתכונן לנבואה עבורם [ספורנו, כלי יקר, שפתי כהן]. לעומת זאת, התוספת של המילה עִמָּךְ מעידה על כך שבלעם הכניס אותם לחדרו המיוחד והפרטי, וה' תמה מדוע הוא חולק להם כבוד כה רב [אור החיים]. ייתכן גם שהמילה עִמָּךְ באה להדגיש את התמיהה מדוע שרי מואב נשארו עמו, בעוד שזקני מדין כבר עזבו [שפתי כהן].
מתוך שאלת ה' נגזרת גם הבנת תשובתו של בלעם בפסוקים הבאים. מתוך חמדתו לממון וגאוותו [צרור המור, צאינה וראינה], בלעם משיב כי המשלח הוא מלך מואב. בכך הוא מנסה להגן על כבודם של השליחים ולהצדיק את הכבוד שהעניק להם בחדרו, בטענה שהם שלוחי מלכות ודין עבד המלך כמלך עצמו, וכל זאת בתקווה שה' יתרצה ויאפשר לו ללכת עמהם [אור החיים, כלי יקר, שפתי כהן].