במפגש מול משלחת השרים, חושף בלעם את אופיו המורכב, את גאוותו ואת טיב נבואתו. מצד אחד הוא מציג עצמו כמי שכפוף לחלוטין לרצון האל, אך מנגד הוא מנסה לתמרן את המציאות כדי לזכות בכבוד וברווח אישי, תוך ניצול כוחותיו הרוחניים למטרות השחתה וקללה, בניגוד גמור לנביאי ישראל שפעלו מתוך רחמים [רש"ר הירש].
כאשר בלעם אומר לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, הוא חושף את מגבלות נבואתו. רוב הפרשנים מסכימים כי רוח הקודש אינה שורה על נביאי אומות העולם ביום, אלא רק בחזיונות הלילה, והדבר נמשל לאדם ההולך אל פילגשו בהיחבא [רש"י, צאינה וראינה, שפתי כהן, ברטנורא, רקנאטי]. אחרים מסבירים כי בלעם פשוט נזקק לזמן הלילה כדי להכין את עצמו לקראת הנבואה [ספורנו]. לצד זאת, בחירת המילים של בלעם מעידה על התנשאותו; השימוש בפועל "לינו" מבטא לינת עראי פשוטה, שכן השרים הללו נראו פחותים בעיניו [רבנו בחיי, צאינה וראינה], ויש הסבורים כי אמר להם ללון רק לילה אחד מתוך צרות עין וקמצנות [אור החיים]. מבחינה רעיונית, בקשתו כוללת את שלושת הממדים הנדרשים לפעולה: המקום ("פה"), הזמן ("הלילה") והמעשה עצמו ("והשבותי אתכם דבר") [אדרת אליהו].
בהמשך דבריו, מצהיר בלעם כי ישיב להם תשובה כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי. בלעם מתהדר בגאווה בכך שהוא מתנבא בשם ה' המפורש, שהוא דרגה רוחנית גבוהה, אף שבפועל ההתגלות אליו נעשתה בשם "אלהים" הנמוך יותר [העמק דבר, שפתי כהן]. אין בכך עדות שבלעם היה עובד ה' אמיתי; הוא הכיר את אלוהי ישראל וידע שזהו שמו, וניסה להתפלל אליו ולהעמיד פנים שהוא אלוהיו, מתוך תקווה לפייס אותו כדי שיסיר את חסותו מעל ישראל ויתיר לו לקללם, כפי שהיה נהוג באומות הקדומות [שד"ל]. פרשנים רבים מדייקים בבחירת המילה כַּאֲשֶׁר, ומסבירים שבלעם לא הטיל ספק בכך שה' יתיר לו ללכת, שכן הוא לא רצה לגלות להם שהוא נתון תחת איסור אלוהי. כוונתו הייתה לומר: אמתין לראות "כיצד" ה' יורה לי ללכת, והאם יאפשר לי לצאת עם אנשים פשוטים כמותכם, או שידרוש שאלך רק עם שרים גדולים ומכובדים יותר [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, מזרחי, משכיל לדוד].
תגובת המשלחת מתוארת במילים וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב, פועל המבטא המתנה ועיכוב [רש"י]. אולם, ציון שרי מואב בלבד מעלה את השאלה: לאן נעלמו זקני מדין שהגיעו עמם?
גישה אחת מציעה כי זקני מדין, שהיו בקיאים בקסמים, הבינו מיד את המצב. כששמעו שבלעם ממתין לרשות מה', הם התייאשו מהסיכוי לקלל את ישראל והלכו לדרכם, מתוך הבנה ש"אין אב השונא את בנו", וה' לעולם לא יסכים לפגוע בעמו [תורה תמימה, דעת זקנים, ברכת אשר].
גישה שניה מסבירה את ההבדל מסיבות טכניות ודיפלומטיות: שרי מדין באו רק כדי לחלוק כבוד לבלעם, ולכן חזרו מיד לארצם, בעוד שרי מואב נאלצו להמתין כדי להביא תשובה לבלק שולחם [מלבי"ם]. ייתכן גם ששרי מדין זכו ליחס מזלזל יותר מבלעם ולכן עזבו [רש"ר הירש], או שפשוט הלכו ללון בתוך העיר אצל מכריהם, בעוד המואבים הזרים נאלצו להישאר ללון אצל בלעם [חזקוני].
גישה שלישית גורסת כי זקני מדין כלל לא עזבו, אלא שהכתוב מכליל אותם תחת התואר "שרי מואב", משום שבאותו רגע הם פעלו בשליחותו של בלק מלך מואב [אם למקרא]. העובדה ששרי מואב המתינו בסבלנות לדבר ה', בניגוד למדיינים, עמדה לזכותם, וגרמה לכך שהפורענות על מואב נדחתה עד לימי דוד המלך, בעוד מדין נענשה מיד בימי משה [אדרת אליהו].