הופעתם של בני ישראל על גבול מואב, לאחר שניצחו והחריבו את המעצמות האזוריות של סיחון ועוג, מעוררת בקרב המואבים חרדה קיומית ומשבר פסיכולוגי עמוק. אף על פי שישראל לא תקפו אותם ישירות, עצם הנוכחות של אומה כה עוצמתית בסמוך לגבולם מספיקה כדי לערער לחלוטין את שלוותם.
המילה וַיָּגָר מבטאת פחד ואימה עמוקה [רש"י, אבן עזרא], ויש המפרשים אותה גם מלשון אסיפה, שכן מתוך החרדה התקבצו המואבים ונאספו לתוך הערים המבוצרות [פענח רזא, הכתב והקבלה]. מואב ידעו אמנם כי ה' ציווה את ישראל שלא להילחם בהם, אך הפחד נבע מכמה סיבות: הם חששו שישראל ישדדו את סביבותיהם, ישחיתו את יבולם כשור המלחך את העשב, או ישעבדו אותם למס [רמב"ן, ספורנו, קה"ת]. בנוסף, מאחר שישראל כבר כבשו מידי סיחון שטחים שהיו שייכים במקור למואב, המואבים חששו שישראל ימצאו עילה דומה כדי לכבוש את שאר ארצם [חזקוני, נחל קדומים].
פחדם של מואב התעצם כִּי רַב הוּא. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בריבוי מספרי עצום של בני ישראל, שפרו ורבו מעבר לדרך הטבע [רמב"ן, חתם סופר], וכן בעוצמה צבאית ורוחנית יוצאת דופן שמבטלת כל כוח אחר [רש"ר הירש, אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)]. מנגד, קיימת דעה ייחודית ולפיה מילים אלו מתייחסות דווקא למואב – כלומר, למרות שמואב היה עם רב וחשוב, בכל זאת נפל עליו פחד עצום מפני ישראל [חתם סופר].
תחושת הפחד הפכה לייאוש מוחלט, כפי שמבטאת המילה וַיָּקָץ. משמעותה היא שהמואבים קצו בחייהם מרוב מועקה וצרה [רש"י, רשב"ם, ספורנו], חשו שעולמם מתהפך עליהם [אבן עזרא], ואף הרגישו כי קִצם וסופם הגיע [שפתי כהן].
הפרשנים מצביעים על הבחנה מרתקת בפסוק בין שני שלבי החרדה של מואב: תחילה הם פחדו מִפְּנֵי הָעָם, ולאחר מכן קצו בחייהם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הפחד "מפני העם" מתייחס להמון הפשוט, או ל"ערב רב" שהצטרף לישראל, שמהם חששו המואבים פן יבזזו אותם ויעשו בהם שפטים ללא פקודה רשמית [העמק דבר, חתם סופר]. לעומת זאת, החרדה "מפני בני ישראל" נובעת מהכרה במעלתם הרוחנית, המוסרית והדתית של גדולי ישראל. כאשר המואבים ראו את הניסים הגלויים והבינו כי חשיבותם של ישראל נובעת מקדושה עצמית וחכמה שאינה ניתנת לביטול, הם חשו נחיתות מוחלטת, מאסו בעצמם, והבינו שכל כוחם הגשמי חסר משמעות מול אומה המונהגת בהשגחה אלוהית [רש"ר הירש, מלבי"ם, אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), הכתב והקבלה]. מואב הבינו שהם אינם ניצבים רק מול איום צבאי, אלא מול הופעה של עם אלוקי שמשנה את פני המציאות כולה.