יציאתו של בלעם לדרך אל עבר מחנה ישראל מצטיירת על פני השטח כפעולה שגרתית של בוקר, אך היא טומנת בחובה סערת רגשות, כוונות נסתרות ומאבק רוחני.
המילים וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ מעוררות מחלוקת באשר לאופן ביצוע הפעולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבלעם חבש את האתון בעצמו, מבלי להמתין לנעריו. פעולה זו ממחישה כיצד "השנאה מקלקלת את השורה" – מרוב שמחתו לקראת הפורענות שתכנן להביא על ישראל, ויתר בלעם על כבודו ועשה עבודת כפיים השמורה בדרך כלל לעבדים [רש"י, תורה תמימה, שפתי כהן, שפתי חכמים]. מנגד, ישנה דעה הסבורה כי בלעם לא פעל בעצמו, אלא רק ציווה על משרתיו לחבוש את האתון [אבן עזרא].
הבחירה לרכוב דווקא על אתון, ולא על סוס כפי שהיה מצופה מאדם המכובד על ידי מלכים ושרים, נועדה ליצור מצג שווא של ענווה וצניעות קיצונית, בניסיון להטעות את רואיו [תולדות יצחק]. ברובד המיסטי, החבישה לא הייתה פעולה פיזית בלבד; בלעם "חבש" וקשר את האתון בלחשים ובמיני כשפים כדי להכינה לקראת קללת ישראל, ובתגובה לכך שלח ה' מלאך של רחמים כדי לסתור את חכמתו [שפתי כהן, אדרת אליהו].
זריזותו של בלעם מעומתת ישירות עם זריזותו של אברהם אבינו בדרכו לעקידת יצחק. הפרשנים מסכימים כי ה' הבהיר לבלעם שאהבתו של אברהם, שחבש את חמורו בעצמו מתוך אהבת ה', כבר הקדימה וביטלה את כוח השנאה שלו. רמז לכך טמון במילה וַיָּקָם; בניגוד לאברהם שעליו נאמר "וישכם", בלעם לא זכה לתואר זה, שכן אברהם הקדים אותו גם בזמן וגם בכוח הזכות [רש"י, תורה תמימה, ברכת אשר, שפתי חכמים, גור אריה].
בהמשך הפסוק נאמר וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. אף שמדובר היה בדרך ארוכה [ביאור שטיינזלץ], השימוש במילה עִם במקום במילה "את" אינו מקרי. בעוד שה' אישר לו ללכת "אתם" – כלומר להתלוות אליהם פיזית אך להישאר נפרד בדעתו וכפוף לרצון ה' – בלעם בחר ללכת "עמם", מתוך שוויון מלא והזדהות מוחלטת עם כוונתם להרע לישראל [רש"י, מזרחי, העמק דבר, מלבי"ם]. הוא צעד עמם בשתיקה, מתוך מחשבה שגויה שיוכל בכל זאת לתמרן את ה' באמצעות קסמיו [רש"ר הירש]. מבחינה מעשית, יש המפרשים שהליכה זו לא הייתה לצידם ממש, אלא מאחוריהם [חזקוני].
לצד כל הפירושים הללו, קיימת גישה פילוסופית ייחודית הגורסת כי התרחשות זו כלל לא קרתה במציאות הפיזית. לפי תפיסה זו, הקימה בבוקר, חבישת האתון וההליכה הראשונית – כמו גם פרשת האתון המדברת והמלאך שבהמשך – היו כולן חלק מחלום או מראה נבואי ששיקף את הרהורי ליבו של בלעם, ורק לאחר מכן התרחשה ההליכה הפיזית בפועל [רלב"ג].