רגע של שבירת חוקי הטבע מתרחש כאשר בהמה אילמת מקבלת את כושר הדיבור כדי להתעמת עם אחד מגדולי החוזים של העולם העתיק. המפגש המוזר על אם הדרך טומן בחובו מסר עמוק על מגבלות הכוח האנושי, על השגחה אלוהית ועל נצחיותה של אומה.
הפתיחה הנסית של פִּי הָאָתוֹן מהווה חריגה מוחלטת מסדרי בראשית [רבנו בחיי]. למרות ניסיונות של הוגים מסוימים להוציא את הדברים ממשמעותם הפשוטה, המסורת הפרשנית עומדת על כך שמדובר בנס גלוי ופיזי לחלוטין, בדומה למלאכים שלבשו צורה גשמית והתגלו לאברהם וליעקב [אבן עזרא, אבי עזר].
מטרת הנס הייתה כפולה: כלפי בלעם וכלפי עם ישראל. עבור בלעם, הנס נועד לעורר אותו לתשובה ולהמחיש לו את אפסותו. הקב"ה מראה לו שאפילו בהמה נטולת שכל מסוגלת לראות את המלאך ולהבין שהשליחות פסולה, בעוד הוא, החוזה הגדול, עיוור למציאות הרוחנית [רבנו בחיי, נחל קדומים]. יתרה מכך, ה' מוכיח לבלעם כי השליטה על הדיבור נמצאת אך ורק בידיו. כשם שהוא מסוגל להעניק כושר דיבור לבהמה, כך הוא יכול להשתלט על פיו של בלעם עצמו ולהכריח אותו לברך את ישראל בניגוד לרצונו [ספורנו, רש"ר הירש, כלי יקר]. עם זאת, ה' הגביל את דיבורה של האתון למשפטים ספורים בלבד, כדי שלא תבייש את בלעם יותר מדי מול שרי בלק וכדי שלא תפחיד אותו בסיפורים על המלאך ותגרום לו לחזור לאחור מיד, שכן המטרה הייתה שילמד את שיעור חוסר האונים שלו עד תום [שפתי כהן].
כלפי ישראל, הנס נעשה לכבודם, כדי להראות את גודל ההשגחה האלוהית עליהם, וכדי שאומות העולם לא יוכלו לטעון שאילו היו להם נביאים הם היו חוזרים למוטב, שהרי הנביא הגדול שלהם התגלה כפחות מובהמה [כלי יקר, נחל קדומים].
בפנייתה אל בלעם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, האתון מנסה לעורר את הגיונו. היא שואלת אותו מה עשתה לו לאורך כל חייה שהצדיק יחס כזה. היא מצפה שבלעם, כקוסם הרגיל לחפש ולנתח סימנים בדרכים, יבין שהתנהגות כה חריגה אינה מקרית אלא מעידה על מחסום אלוהי מכוון [מלבי"ם].
המילה רְגָלִים מתפרשת בפשטות כ"פעמים" [ביאור שטיינזלץ], ובלעם הכה אותה במקל עשוי עץ או עור [אבן עזרא]. אולם, השימוש במילה זו במקום במילה "פעמים" עורר דיון נרחב. יש המזהים כאן רמז לכך שהאתון ראתה את רגלו הישרה של המלאך חוסמת את דרכה [שפתי כהן]. בנוסף, שלוש העצירות של האתון במיקומים שונים מסמלות את ההתמודדות עם זכויותיהם של שלושת האבות: הדרך הרחבה מסמלת את אברהם (שממנו יצא גם ישמעאל ולכן השאיר פתח צדדי לקללה), משעול הכרמים הצר מסמל את יצחק (שממנו יצא עשו ולכן נותר פתח דחוק), והמקום הצר שאין בו דרך לנטות ימין ושמאל מסמל את יעקב, שמיטתו הייתה שלמה וזכותו חוסמת לחלוטין כל אפשרות לקלל את ישראל [לבוש האורה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה רְגָלִים טומנת בחובה רמז עמוק לשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות). האתון, כביכול, קוראת תיגר על בלעם: האם אתה באמת חושב שתוכל לעקור מן העולם אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה? [רש"י, ברכת אשר על התורה].
הבחירה להזכיר דווקא את מצוות הרגלים נושאת מספר משמעויות. ראשית, יש כאן מידה כנגד מידה: הליכתו של בלעם נועדה להרע ולהכעיס את ה', בעוד הליכתם של ישראל, העלייה לרגל, אהובה ורצויה לפניו [לבוש האורה]. שנית, הרגלים מבטאים את אהבת ה' לישראל, שכן הוא חפץ לראות אותם עולים אליו שלוש פעמים בשנה, ולא ייתן לאיש להשמידם [שפתי חכמים]. שלישית, פריסת הרגלים לאורך השנה, בתחילת הקיץ, באמצעו ובסופו, מעידה על כך שישראל קיימים ונצחיים בכל ממדי הזמן, ולא ניתן לכלות אומה נצחית [גור אריה].
יתר על כן, הזכרת הרגלים שומטת את הקרקע תחת כוחו של בלעם. כוחו נבע מיכולתו לכוון לרגע המדויק שבו ה' כועס. אך מצוות הרגלים מדגישה את כוחם העצום של ישראל, שקביעת לוח השנה ומועדי החגים מסורה בידי בית הדין שלהם, ובכך הם שולטים בזמן ויכולים למנוע את כעסו של האל [משכיל לדוד]. בנוסף, קורבנות הראייה המוקרבים ברגלים משמשים ככפרה המגנה על עם ישראל מפני כל קללה בעת זעם [חתם סופר], וממחישים שרק הם, כבנים לה', רשאים להשתתף במועדיו הקדושים [נחל קדומים].