במפגש הדרמטי שבין מלאך ה' לבלעם, המלאך מוכיח את בלעם על כך שהכה את אתונו וחושף בפניו כי עצם יציאתו לדרך פגומה מיסודה. תפקידו של המלאך הוא לשמש כמכשול פיזי ורוחני, משום שכוונותיו של בלעם מנוגדות בתכלית לרצון ה'.
המלאך פותח בשאלה כפולה: עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ ומצהיר הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן. הפרשנים תמהים מדוע המלאך שואל זאת, וכיצד הוא מצהיר על נוכחותו, הרי בלעם כלל לא היה מודע לקיומו עד שאלוהים גלה את עיניו. התשובה לכך היא שמטרת המלאך הייתה להשפיל את גאוותו העצומה של בלעם. על ידי כך שהמלאך אילץ אותו להודות שבהמה פשוטה ראתה מראות אלוהיים שהוא, "הנביא" הגדול, היה עיוור אליהם, נחשף קלונו והתגלתה אפסות השגתו הרוחנית [אור החיים, מלבי"ם]. המלאך למעשה משמיע את תוכחתה של האתון, ומבהיר לבלעם שבמקום להכות אותה באכזריות, היה עליו להבין שהתנהגותה החריגה היא אות משמים לכך שדרכו לא תצלח, וכי אין טעם להתעקש ולדחוק את השעה [ספורנו, מלבי"ם]. העיוורון של בלעם בדרך מוכיח שברגע שחבר לבלק במטרה להרע, הסתלקה ממנו רוח הקודש והוא נותר קוסם פשוט [אור החיים]. המונח לְשָׂטָן בפסוק אינו מתאר ישות דמונית, אלא פשוט מתאר גורם מעכב, מכשול או יריב שניצב בדרך כדי להפחידו ולעצרו [אם למקרא, הדר זקנים], כאשר המלאך עצמו הפך ממלאך של רחמים לבעל מידת הדין [קיצור בעל הטורים].
עיקר הביקורת של המלאך מקופלת במילים כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. המילה יָרַט היא נדירה, והפרשנים מציעים מספר גישות מרכזיות להבנת פגמו של בלעם דרכה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת עיוות ועיקום. אף על פי שאלוהים נתן לבלעם רשות עקרונית ללכת, בלעם עיוות לחלוטין את מטרת ההליכה בכך שהלך מתוך כוונה נסתרת לקלל את ישראל, ובכך פעל כנגד רצון ה'.
גישה שנייה קושרת את המילה למושגים של רטט, חרדה ופזיזות. לפי פירוש זה, המלאך ראה את הבהילות והפזיזות של בלעם לרוץ ולעשות רע. כאשר אדם נכנע ליצרו, הוא ממהר להשלים את העבירה כמעט ללא דעת צלולה, ממש כפי שאדם מידרדר במהירות במורד תלול ללא יכולת עצירה [רש"י, העמק דבר, רש"ר הירש].
גישה שלישית מפרשת את המילה מלשון רצון ופיוס. המלאך אומר לבלעם: אתה רצית והתאווית ללכת בדרך הזו, על אף שהיא מנוגדת לרצוני [רש"י, נתינה לגר].
גישה רביעית מסבירה את המילה מלשון סגירה וחסימה. המלאך מצהיר שהוא יצא לשמש כמכשול, ובכך למעשה סגר וחסם את הדרך המעוותת בפני בלעם [פענח רזא, חזקוני].
בנוסף לפירושים אלו, מסורת חז"ל דורשת את המילה כנוטריקון (ראשי תיבות) המתאר את תגובת האתון: יראה, ראתה, נטתה. כלומר, האתון נתקפה ביראה, ראתה את המלאך, ונטתה מן הדרך משום שהבינה שמטרת המסע היא להכעיס את אלוהים [רש"י, תורה תמימה, גור אריה].
מעבר לתוכחה הנקודתית על מטרת המסע, הפסוק טומן בחובו גם מסר מוסרי נוקב על צער בעלי חיים. עצם העובדה שהמלאך תובע את עלבונה של האתון ושואל מדוע הוכתה, מלמדת שכל אדם המכה את בהמתו באכזריות וללא הצדקה, עתיד לתת על כך את הדין [נחל קדומים].