במדבר, פרק כ״ב, פסוק ל״ח

פגישתם המיוחלת של מלך מואב והקוסם הנודע מתחילה בטון צורם. במקום להבטיח ניצחון, מצהיר בלעם מיד על חוסר האונים המוחלט שלו, ומנפץ את ציפיותיו של בלק.

בלעם פותח במילים הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה. הפרשנים מסבירים כי בלק סבר שעיכובו של בלעם נבע משיקולי כבוד וממון [מלבי"ם, אלשיך]. על כך משיב לו בלעם כי הוא אינו שליח שלו, אלא שליח של ה', ולכן נדרשה משלחת נכבדה יותר לכבוד שמים, ולא לכבודו האישי [חתם סופר]. בנוסף, בלעם מבהיר כי הגעתו הפיזית הכרחית, שכן בניגוד למחשבתו של בלק, אין בכוחו לקלל מרחוק ללא קשר עין [העמק דבר]. עם זאת, הוא מצהיר כי עצם הגעתו אינה משנה את המצב, שכן גם לו היה בא קודם לכן, לא היה מועיל בדבר [ספורנו, ביאור שטיינזלץ].

בהמשך דבריו שואל בלעם באופן רטורי: הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה. הוא מבהיר לבלק כי אינו כאדם רגיל בעל בחירה חופשית היכול לדבר כרצונו [ספורנו]. הכפילות במילים "היכול אוכל" חושפת את רשעותו הפנימית: הוא מנוע מלקלל משתי סיבות – גם בגלל אזהרת ה' וגם משום שניטלה ממנו הבחירה. אילו הייתה נותרת בידו הבחירה החופשית חרף האזהרה, היה שמח לקלל את ישראל [אור החיים]. בלעם מודה כי מאחר שאין לו שליטה על מוצא פיו, אין כל משמעות להבטחות הכבוד והעושר של בלק [אלשיך], והוא אף מביע חשש שלא רק שלא יוכל לקלל, אלא שייאלץ בעל כורחו לברך [מלבי"ם].

לבסוף חורץ בלעם: הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר. הוא מציב לבלק תנאי ברור: אני אשמיע רק את מה שה' ישים בפי, בין אם זו קללה ובין אם ברכה. אם תנאי זה מקובל עליך – נמשיך, ואם לא – אשוב מיד לביתי [הטור הארוך].

הפרשנים מדייקים בבחירתו של בלעם להשתמש כאן בשם אֱלֹהִים, המייצג את מידת הדין. בלעם עדיין קיווה להשתמש במידת הדין כדי למצוא פגם וחטא בישראל ולעורר עליהם קטרוג [רקנאטי, העמק דבר]. בשלב ראשוני זה של המפגש, נבואתו של בלעם הייתה בדרגה נמוכה יחסית של רוח הקודש, שבה הוא משמש רק ככלי לחזרה על מילים שמושמות בפיו. רק בהמשך ניסה להתעלות למדרגות נבואה גבוהות יותר כמשה רבנו, אך משנכשל בכך, איבד את כוחו הרוחני לחלוטין וחזר להיות מכשף פשוט [צפנת פענח].