במפגש השני עם מלאך ה', האתון מוצאת את עצמה במקום צר ונאלצת לתמרן, מה שמוביל לפגיעה פיזית ברוכבה ולהסלמה בעימות ביניהם.
הפסוק משתמש בשני פעלים דומים אך בעלי משמעות דקדוקית שונה כדי לתאר את השתלשלות האירועים. תחילה נאמר וַתִּלָּחֵץ, פועל המבטא פעולה סבילה או חוזרת, שמשמעותה היא שהאתון לחצה את עצמה אל הגדר [רש"י, אבן עזרא, אוהב גר]. היא הִטתה את עצמה מאמצע השביל אל הצד [העמק דבר] בניסיון לעקוף את המלאך, שנוכחותו לא מילאה את כל רוחב המשעול [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי התנהגותה נבעה מכך שבפעם הקודמת ראתה את המלאך עם חרב שלופה כמלאך של דין ולכן ברחה לשדה, אך כעת לא ראתה חרב והבינה שזהו מלאך רחמים, ולכן ניסתה להידחק ולעבור [שפתי כהן].
לאחר מכן נאמר וַתִּלְחַץ, פועל פעיל שמשמעותו לחיצה של דבר אחר [רש"י, אוהב גר]. מכיוון שרגלו של בלעם בלטה מגוף האתון, היא נמחצה אל הקיר [ביאור שטיינזלץ]. בעקבות פגיעה זו, בלעם הפך לצולע ובעל מום [רשב"ם, שפתי כהן].
לפגיעה זו ולמקום התרחשותה ישנה משמעות סמלית עמוקה. הקִיר שאליו נלחצה הרגל אינו סתם גדר, אלא מסמל את גל האבנים שהקימו יעקב ולבן (סבו של בלעם) כעדות לברית ביניהם שלא יעברו את הגבול לרעה. מכיוון שבלעם הפר את השבועה והלך לקלל את ישראל, העדים עצמם, כלומר הקיר, פגעו בו [שפתי כהן, הדר זקנים]. כמו כן, הצרת רגליו נועדה להעביר לו מסר: המלאך חס על חייו ממידת הרחמים, ואילו הוא הולך באכזריות לקלל עם שלם, ולכן ראוי למנוע את פסיעותיו [שפתי כהן].
מעבר לכך, המעבר הפיזי מהשדה הפתוח למשעול הצר מסמל את ההיסטוריה של האבות. השדה הפתוח, שבו ניתן לנטות ימינה ושמאלה, רמז לזרעו של אברהם שממנו יצאו גם ישמעאל ובני קטורה שניתן לקללם. משעול הכרמים, שבו יש מקום לשני בני אדם בצמצום, רמז לזרעו של יצחק שממנו יצא גם עשו. אך המקום הצר שאין בו דרך לנטות מסמל את זרעו של יעקב, שכל בניו כשרים ואין כל פרצה שדרכה ניתן לקללם [הדר זקנים].
בתגובה למאורעות, וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. בלעם המשיך להכות את האתון, שכן כבר הכה אותה קודם לכן בשדה [אבן עזרא]. הוא הכה אותה בחוזקה בידו כדי שתרגיש בכך ותעמוד ישר [העמק דבר], שכן התנהגותה נראתה לו תמוהה לחלוטין משום שלא ראה את המלאך שעמד מולם [ביאור שטיינזלץ].