אימתם של בני ישראל נופלת על עמי האזור ומחוללת תמורות פוליטיות חסרות תקדים. פחד משותף זה מוביל לאיחוד כוחות מפתיע בין אומות עוינות, תוך חיפוש אחר פתרונות לא-קונבנציונליים נגד איום שנתפס כעל-טבעי.
הפנייה של מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן מפתיעה, שכן רוב הפרשנים מסכימים כי שתי האומות הללו היו שרויות בשנאה היסטורית עמוקה, ואף נלחמו זו בזו בעבר. אולם, מוראם של ישראל גרם להן לעשות שלום ביניהן. הפרשנים ממשילים זאת לשני כלבים עוינים שמתאחדים כאשר זאב תוקף אחד מהם, מתוך הבנה שהסכנה משותפת [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה, בכור שור, חזקוני]. הסיבה לפנייה דווקא למדין נובעת מכך שמשה מנהיג ישראל גדל שם. מואב קיוו לדלות מזקני מדין מידע על סוד כוחו. משנענו כי כוחו של משה הוא "בפיו" (כוח התפילה והתורה), החליטו לחפש אדם שכוחו גם כן בפיו כדי להילחם בהם, הלא הוא בלעם [רש"י, רבנו בחיי]. באשר לפנייה ל"זקנים" ולא למלכים, גישה אחת מסבירה כי מלכי מדין איבדו את עטרת שלטונם קודם לכן במלחמות מול סיחון מלך האמורי, ונותרו רק שופטים וזקנים [רמב"ן, הטור הארוך, מזרחי]. גישה אחרת מציעה כי הזקנים הם אלו שאוחזים בחכמה ובעצה ולכן פנו אליהם [רמב"ן, הטור הארוך], או שהעם המואבי פעל מתוך חרדה ופנה ישירות להנהגה העממית של מדין, תוך עקיפת סמכויות המלוכה המקומיות [רש"ר הירש].
תיאור האיום, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבוֹתֵינוּ, חושף את אופי החרדה המואבית. הפועל יְלַחֲכוּ משמעו ילקקו, יאכלו או ישמידו כליל [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר]. חלק מן הפרשנים מציינים כי מואב ידעו שישראל מצווים מפי ה' שלא להילחם בהם חזיתית, ולכן החשש לא היה מפני השמדה צבאית ישירה, אלא מפני מצור כלכלי. הם פחדו שישראל ישתלטו על שטחי הפרזות שמחוץ לערים המבצרות ויכלו את כל מקורות המחיה והתבואה שסביבם [פענח רזא, דעת זקנים, הכתב והקבלה, כלי יקר]. השימוש במילה הַקָּהָל במקום "עם" מצביע על כך שהם תפסו את בני ישראל לא כאומה רגילה בעלת טריטוריה, אלא כהמון מלוכד הפועל מתוך כוח רוחני מאוחד [רש"ר הירש, שפתי כהן].
כדי להמחיש את ההרס הצפוי, הפסוק משתמש בדימוי כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה. הפרשנים מבארים כי לשור אין שיניים בלסתו העליונה, ולכן אין הוא גוזז את העשב אלא כורכו בלשונו ועוקר אותו לחלוטין מן השורש, באופן שלא מותיר אחריו סימן ברכה או יכולת צמיחה מחדש. הדימוי מדגיש את הקלות והטבעיות שבה ישראל עתידים לכלות את משאבי האזור [רש"י, רש"ר הירש, דעת זקנים, חזקוני]. אזכור יֶרֶק הַשָּׂדֶה רומז לכך שהפגיעה תהיה בשדות הפתוחים ולא בתוך הערים עצמן [כלי יקר].
סופו של הפסוק, וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא, מעורר התייחסות נרחבת בקרב המפרשים, במיוחד בשל הניסוח "מלך למואב" (במקום מלך מואב) והתוספת "בעת ההיא". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבלק כלל לא היה מואבי, אלא נסיך או שר ממדין. לאחר שסיחון נהרג בידי ישראל, מואב נותרו ללא מנהיג והמליכו עליהם את בלק באופן זמני ולצורך השעה בלבד [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך, ספורנו, קונטרס חיבה יתירה]. מינויו של בלק נבע מהיותו גיבור חיל ואיש מלחמה נודע, אך הפסוק בא להדגיש שאפילו מלך תקיף ואמיץ כמותו היה אחוז אימה מפני ישראל [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך]. דעות נוספות מציעות כי בלק נבחר בשל חכמתו ותחבולותיו, או בשל בקיאותו יוצאת הדופן בכישוף, שנתפסה כנשק הראוי היחיד מול כוחם הסגולי של ישראל [שפתי כהן, אדרת אליהו]. לחלופין, יש המסבירים כי בין נסיכי מדין היה הסכם רוטציה על המלוכה במואב, ובאותה עת הגיע תורו של בלק למלוך [העמק דבר].