התפנית הדרמטית בעלילת בלעם מתרחשת באישון לילה, כאשר הסירוב המוחלט של ה' הופך להסכמה מותנית. לאחר שבתחילה נאסר על בלעם להצטרף למשלחת מואב, כעת נפתחת בפניו הדרך, אך תחת אזהרה חמורה המבהירה כי השליטה נותרת בידי שמים.
הפרשנים מתמודדים עם השאלה המרכזית: מדוע שינה ה' את דעתו והתיר לבלעם ללכת? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על הכלל לפיו בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו [רבנו בחיי, תורה תמימה, ריב"א]. ה' ראה את חוצפתו של בלעם ואת נטיית לבו הרע, ואיפשר לו ללכת בעקבות בחירתו החופשית, בדומה למעשה המרגלים שבו ה' נענה לדרישת העם. לעומת זאת, יש המסבירים כי ה' מעולם לא שינה את דעתו: האיסור המקורי היה לצאת במטרה לקלל, וכעת הותר לו ללכת רק לשם הליכה, בתנאי שלא יקלל [רמב"ן, רלב"ג, חזקוני, אלשיך]. נקודת מבט עמוקה נוספת מציעה כי ה' איפשר את ההליכה כדי להפגין את שליטתו המוחלטת בעולם; אילו היה מונע מבלעם לצאת, היו אומות העולם סבורות שבלעם הוא בעל כוחות עצמאיים שה' כביכול חושש מהם, ולכן ה' איפשר לו להגיע למואב ושם כפה עליו לברך את ישראל לעיני כל, כדי להוכיח שאינו יכול להרע למי שה' חפץ בטובתו [אור החיים].
בביאור המילים אִם לִקְרֹא לְךָ, נחלקו המפרשים באשר לטיב הקריאה. קבוצה גדולה של פרשנים מבינה מילים אלו כהתייחסות למניע החומרי של בלעם: אם מטרת הליכתך היא להנאתך האישית ומתוך תקווה לקבל שכר על עצם ההליכה, סע עמהם [רש"י, דעת זקנים, בכור שור, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד, הדר זקנים, ברכת אשר]. מנגד, יש המפרשים את הקריאה כהזמנה להתייעצות פוליטית בלבד [ספורנו, ריב"א, אדרת אליהו], כהזמנה להשתתף בסעודת זבח שלמים [פענח רזא, חזקוני], או כקריאה שנועדה אך ורק להביא אותו לארץ מואב משום ששם סברו שהקללה תפעל [מלבי"ם, העמק דבר].
באשר להוראה קוּם לֵךְ אִתָּם, מזהים חלק מהפרשנים הבדל דק אך משמעותי בין המילה "אִתָּם" לבין המילה "עִמָּהֶם" שהוזכרה בפסוקים הקודמים. ההליכה המותרת כאן היא הליכה טכנית משותפת בדרך, אך מבלי להפוך לשותף אידיאולוגי לעצתם ולכוונתם הרעה של השליחים [העמק דבר, נתינה לגר]. בנוסף, יש המבחינים בין סוגי השליחים, ומסבירים שה' התיר לבלעם ללכת דווקא עם "שרי בלק" המכובדים שלא ילחצו עליו לחטוא, בניגוד ל"שרי מואב" שהיו בעלי אינטרס אישי בקללה [כלי יקר]. ויש הסבורים שמטרת ההליכה המותרת הייתה בכלל כדי שבלעם יוכיח את השליחים ויזהירם שלא יחטאו [ספורנו].
הפסוק נחתם בהתניה המוחלטת וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. הפרשנים מסכימים כי כאן מבהיר ה' לבלעם שעל אף שהוא רשאי לצאת לדרך, התוצאה לא תהיה נתונה בידיו, ובעל כורחו הוא ייאלץ לדבר את דבר ה' [רש"י, דעת זקנים, בכור שור, בעל הטורים, שטיינזלץ]. הבחירה במילה "תַעֲשֶׂה" במקום המילה הצפויה "תדבר", מלמדת שה' דרש מבלעם לא רק לשמש כשופר ולדבר מהשפה ולחוץ, אלא שפיו ולבו יהיו שווים והוא יברך את ישראל בלב שלם [חתם סופר, ברכת אשר]. בהקשר זה, מובהר כי לבלעם כלל לא היה כוח מאגי עצמאי לקלל ולשנות את גזרת הבורא, אלא שחכמתו הסתכמה ביכולת לכוון לרגע המדויק שבו ישנו כעס אלוהי בעולם. ה' מנע ממנו לקלל כדי שאנשים לא ייחסו מגפות עתידיות לכוח קללתו של בלעם, אלא יבינו שהכל מאת ה' [רבנו בחיי].