במפגש אירוני ודרמטי, מתהפכות היוצרות בין האדם לבהמה: הקוסם הגדול והרואה הפיקח מוכה בעיוורון רוחני, בעוד שדווקא בהמתו הפשוטה זוכה להתגלות שמימית. אירוע זה נועד להשפיל את גאוותו של בלעם, ולהוכיח לו כי ה׳ הוא השולט הבלעדי בכוח הראייה והדיבור, והוא מסוגל לפתוח את פי האילמים כשם שביכולתו להאלים את פי המדברים [רמב"ן, אור החיים].
הפרשנים נחלקו בשאלת מהות הראייה של האתון, המבוטאת במילים וַתֵּרֶא הָאָתוֹן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמלאכים הם ישויות רוחניות שאינן נתפסות בחוש הראייה הפיזי, ובוודאי שלא לעיני בהמה. לכן, הראייה המתוארת כאן אינה ראיית עין ממשית, אלא תחושה והרגשה; האתון חשה בנוכחותו של דבר מאיים ומפחיד שחוסם את דרכה, ונדמה היה לה שבאים לשחוט אותה, אף שלא הבינה בשכלה כי מדובר במלאך [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי]. גישה אחרת גורסת כי האתון אכן ראתה את המלאך בעיניה ממש. לפי תפיסה זו, ה׳ מעניק לבהמות יכולת ראייה רוחנית העולה על זו של האדם, שכן אם האדם היה רואה את המזיקים והכוחות הרוחניים שסביבו, דעתו הייתה נטרפת עליו מרוב פחד [רש"י, ברכת אשר, אם למקרא]. דעה נוספת מציעה כי המלאך התגלה לאתון בדמות אדם רגיל, ולכן היא פחדה ממנו בדרך הטבע, אך הנס הגדול היה שדווקא עיניו של בלעם הוכו בסנוורים והוא לא הבחין אפילו בדמות זו [העמק דבר].
הופעת המלאך כאשר וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה מעוררת תמיהה, שכן מלאכים אינם זקוקים לכלי נשק גשמיים ויכולים להמית ברוח פיהם בלבד. הפרשנים מסבירים כי החרב נושאת מסר סמלי חריף לבלעם: אומנותם של ישראל היא התפילה והדיבור, ואילו אומנותן של אומות העולם היא החרב. מכיוון שבלעם הרשע נטש את כלי אומנותו ובא להילחם בישראל בכוח הפה והקללה, המלאך יצא לקראתו בחרב, כדי להילחם בו באומנות שלו עצמו [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. החרב השלופה רומזת גם לסופו של בלעם, שעתיד להיהרג בחרב, ויש אף מי שמפרש כי המלאך שלף מתערה את חרבו האישית של בלעם עצמו לאות אזהרה [משכיל לדוד, אדרת אליהו, נחל קדומים]. בנוסף, יש כאן מידה כנגד מידה, שכן בלעם עצמו יאמר מיד לאחר מכן לאתונו "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" [חזקוני].
בעקבות המפגש המאיים, נכתב כי וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה. משמעות הביטוי מִן הַדֶּרֶךְ היא שהאתון עזבה את המסלול הסלול והדרוך, וסטתה אל השטח הפתוח שבו אין שביל מוגדר [אבן עזרא]. לסטייה זו ישנו מניע מעשי: ההליכה אל השדה הרחיקה את בלעם משרי מואב שליוו אותו, וכך הם לא הבחינו בנס המביך של פתיחת פי האתון ובהשפלתו של בלעם [ספורנו]. ברובד העמוק יותר, סטייתה של האתון מסמלת את ביטול רצונו של בלעם. כשם שבלעם ניסה לסטות מדרך הישר ולעקוף את רצון ה׳ כדי להרע לישראל, כך חומרו שלו – האתון שעליה הוא רוכב – מורד בו וסוטה מהדרך שהוא מנסה להכתיב [מלבי"ם, קונטרס חיבה יתירה]. השדה הפתוח והרחב מסמל גם את ההזדמנות שניתנה לבלעם: המלאך רמז לו שאם ברצונו לקלל, יש לו מרחב פעולה לקלל את בני ישמעאל או בני קטורה, אך הדרך לקלל את זרע יעקב חסומה בפניו [דעת זקנים, כלי יקר].
בתגובה לסטייה, הפסוק מתאר כי וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. הביטוי לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ הוא קיצור לשוני שמשמעותו "להטותה אל הדרך" [אבן עזרא]. בשלב ראשוני זה, בלעם מכה את האתון בידו בלבד ולא במקל, שכן מטרתו אינה להכאיב לה אלא רק לכוון אותה בחזרה אל המסלול, מבלי להבין את גודל המאורע הרוחני שמתרחש ממש מול עיניו [העמק דבר].