דו-השיח בין בורא עולם לבלעם חושף את מניעיו הנסתרים של הנביא, את גאוותו ואת ניסיונותיו להצטדק. כאשר ה׳ שואל את בלעם מי הם האנשים שהגיעו אליו, תשובתו של בלעם נחשבת לעזות פנים. במקום להשיב בענווה כי הכל גלוי וידוע לפני ה׳, הוא עונה תשובה עובדתית ויבשה, ובכך נמנה עם קבוצה מצומצמת של אישים בתנ"ך שהשיבו לבורא שלא כהוגן [דעת זקנים].
בדבריו, בלעם בוחר להדגיש את התואר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב. הפרשנים שואלים מדוע היה צורך בציון תואר זה, שהרי שליחיו של בלק לא כינו אותו "מלך" בדבריהם, ובלק עצמו היה שליט זמני בלבד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבלעם עשה זאת מתוך התרסה וגאווה כלפי ה׳. כוונתו הייתה לומר: "אף על פי שאיני חשוב בעיניך, אני אדם חשוב ומכובד בעיני מלכים" [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד, אדרת אליהו]. מעבר לגאווה אישית, יש מי שמסביר שבלעם הדגיש את המלכות כדי לייצר יתרון רוחני. הוא סבר שלישראל אין מלך שיוכל להגן עליהם אל מול כוחו של מלך מואב בשעת כעסו של ה׳, ולכן חשב שיוכל להתגבר עליהם [חתם סופר].
מנגד, גישה אחרת מציגה את אזכור המלכות כתירוץ מתוחכם. בלעם ידע שה׳ אוהב את עם ישראל וחשש מזעם אלוהי על כך שלא גירש מיד את השליחים שבאו להרע להם. לכן טען להגנתו כי מאחר שבלק הוא מלך, ולב מלך נמצא ביד ה׳, הוא הניח שה׳ עצמו הוא שנטע בלב בלק את הרצון לקלל. משום כך, לטענתו, הוא השאיר את השליחים ללון בביתו רק כדי לברר את רצון ה׳ האמיתי [אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)].
נוסף על כך, המילים שָׁלַ֥ח אֵלָֽי טומנות בחובן רמז לשנאתו היוקדת של בלעם. התורה השמיטה כאן את המילה "לאמר" שהייתה צריכה להופיע לפני פירוט דברי השליחים. העלמה זו מלמדת שבלעם לא היה זקוק לאמירתו ולשליחותו של בלק כדי לרצות לפגוע בישראל, שכן שנאתו אליהם הייתה גדולה מזו של בלק. כמי שהיה מיועצי פרעה בעבר, בלעם תמה כיצד הצליחו ישראל לצאת ממצרים ביד רמה, ייחס זאת למעשי כישוף, והיה מוכן ורוצה לקללם גם ללא בקשה מפורשת מבלק [שפתי כהן].