שרי מואב שבים אל בלק לאחר כישלון המשלחת הראשונה, ומדווחים על סירובו של בלעם. הדיווח שלהם חושף פער מרתק בין הציווי האלוהי שקיבל בלעם לבין האופן שבו פירשו השרים את מניעיו האמיתיים.
הפרשנים מבארים כי המילה מֵאֵן משמעותה סירב, והמילה הֲלֹךְ פירושה ללכת [ביאור שטיינזלץ], כאשר הצירוף הֲלֹךְ עִמָּנוּ מתפרש כעקירה והליכה ממקומו [אבן עזרא, אבי עזר].
השאלה המרכזית העולה מדברי השרים היא מדוע אמרו "מאן בלעם" ולא ציינו שה' הוא זה שמנע ממנו ללכת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשרים ודאי שמעו מבלעם שה' אוסר עליו ללכת, אך הם פשוט לא האמינו לו. מכיוון שבלעם הוחזק בעיניהם כקוסם וכאדם שקרן ולא כנביא אמת של ה', הם הניחו שהוא בודה את הדברים מלבו. זהו עונשו של בדאי, שגם כאשר הוא דובר אמת, אין מאמינים לו [העמק דבר, אור החיים, מלבי"ם]. חשדם התחזק לאור התנהגותו: בלעם הבטיח שישיב להם תשובה מיד כשה' ידבר אליו בלילה, אך בפועל השתהה עד הבוקר, מה שגרם להם להסיק שמדובר בתירוץ אישי שלו [אור החיים].
לפיכך, השרים תלו את הסירוב באופיו של בלעם וברדיפתו אחר כבוד. הם סברו כי הֲלֹךְ עִמָּנוּ מבטא פגיעה בכבודו של בלעם, שכן הם לא נחשבו מספיק חשובים בעיניו [רשב"ם]. משום כך, השרים לא הבינו את תשובתו כסירוב מוחלט וסופי, אלא כרמז לכך שישנו עיכוב שניתן לפתור [ביאור שטיינזלץ]. הם הסיקו שבלעם למעשה מעוניין לבוא, אך הוא דורש משלחת של שרים נכבדים וגדולים יותר כדי לספק את דרישתו לכבוד [מלבי"ם, אור החיים].