מפגשם הראשון של מלך מואב והקוסם ממדיין נפתח בתוכחה גלויה. בלק מביע תסכול עמוק על סירובו הראשוני של בלעם לבוא, סירוב שפגע בכבודו של המלך וגרם להשהיה ארוכה של המשימה. טענותיו של בלק נעות בין תמיהה עניינית לבין מאבק סמוי על יוקרה ומעמד.
בפנותו אל בלעם במילים הלא שלח שלחתי וכן לקרא לך, בלק מתרעם על הצורך לשלוח משלחות חוזרות ונשנות [ברכת אשר על התורה, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי הכפילות אינה מציינת ריבוי שליחויות, אלא נועדה להדגיש את החשיבות והדחיפות שבהזמנה הראשונה [רש"ר הירש]. בלק מנסה לפייס את בלעם וטוען כי ריבוי השרים במשלחת הראשונה הוכיח שכוונתו הייתה להזמין את בלעם אליו אישית, ולא רק לשלחו למחנה ישראל לקללם מרחוק [העמק דבר].
כאשר בלק שואל למה לא הלכת אלי, הפרשנים מעירים כי הפועל הלכת משמש כאן במשמעות של "באת", שכן הוא סמוך למילה "אלי" [אבן עזרא, אבי עזר]. בלק תוהה מדוע בלעם ייחס חשיבות כה רבה למעמד השליחים, במקום להתמקד בעובדה שהמלך עצמו קורא לו [אלשיך]. מעבר לכך, ייתכן שבלק רומז למאבק כוחות רוחני, בטענה שבלעם ידע כי כוחו המאגי של בלק גדול משלו, ולכן בלעם היה זה שהיה צריך ליזום את ההגעה אליו [שפתי כהן].
תמיהתו המרכזית של בלק מתמקדת בכבוד ובשכר: האמנם לא אוכל כבדך. ברובד הפשוט, בלק המלך שואל האם בלעם באמת העלה בדעתו שאין ביכולתו להעניק לו גמול ראוי [ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. יתרה מזאת, אם בלעם סירב לבוא משום שחיפש כבוד, היה עליו להבין שהכבוד הגדול ביותר אינו טמון בשרים השלוחים אליו, אלא בכך שהמלך בכבודו ובעצמו יצא לקראתו עד קצה הגבול [מלבי"ם]. מנגד, סירובו של בלעם למשלחת הראשונה לא נבע מחיפוש כבוד אישי, אלא מכבוד שמים. מאחר שבלעם פעל כשליחו של ה' ולא כשליחו של בלק, נדרשה משלחת נכבדה יותר שתהלום את מעמדו כנציג אלוקי [חתם סופר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בניסוח המדויק של המילה האמנם. הציפייה התחבירית הייתה שבלק ישאל "האם אמרת שלא אוכל כבדך?" או "האם לא אוכל כבדך?". העובדה שבלק השתמש במילה המורה על אמת מוחלטת, מלמדת שפיו הכשילו והוא התנבא מבלי דעת. בלק חזה את העתיד להתרחש, שבו הוא אכן לא יעניק לבלעם מאומה וישלח אותו מעמו בקלון [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד].
חיזוק מפתיע לרעיון זה עולה מן הפירוש ולפיו המילה האמנם אינה שאלת תמיהה כלל, אלא קביעת עובדה שמשמעותה "באמת". לפי קו חשיבה זה, בלק ניסה להחניף לבלעם בהצטנעות מעושה ואמר לו שאף על פי שבאמת אין לו די עושר כדי לכבד אדם נשגב כמוהו כראוי, בכל זאת בלעם לא היה צריך להימנע מלבוא. מבלי שהתכוון לכך, הצהרה זו התממשה במלואה בסופו של דבר כאשר בלעם עזב בידיים ריקות [הכתב והקבלה].