התגלות המלאך לעיני בלעם חושפת את הפער העצום בין עיוורונו הרוחני של הקוסם המפורסם לבין רגישותה של בהמתו הפשוטה. המלאך מוכיח את בלעם על אכזריותו כלפי האתון, ומבהיר לו כי נטייתה מן הדרך לא הייתה גחמה, אלא פעולת הצלה.
המילה וַתִּרְאַנִי מנוקדת באופן חריג בפתח תחת האות אל"ף. שינוי זה מרמז על פעולה כפולה: האתון לא רק ראתה את המלאך בעצמה, אלא גם ניסתה להראות אותו לבלעם ולהסב את תשומת לבו לסכנה [אבן עזרא, הכתב והקבלה].
הכתוב משתמש בשני ביטויים דומים לתיאור תגובת האתון: לְפָנַי ו-מִפָּנַי. יש המבחינים כי נטייה לְפָנַי מבטאת סטייה מן הדרך מתוך כבוד והכנעה למלאך, בעוד שנטייה מִפָּנַי נובעת מתוך אימה ופחד מוות מן החרב השלופה [רש"ר הירש, מלבי"ם, העמק דבר]. אחרים מסבירים כי לְפָנַי משמעותו רכיצה במקום או סטייה קלה לצדדים, בעוד ש-מִפָּנַי מתאר נסיגה לאחור או בריחה מוחלטת מן הדרך [חזקוני, הכתב והקבלה].
המילה אוּלַי מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. גישה אחת מפרשת אותה במשמעות של "לולא" – כלומר, אילולא נטתה האתון מהדרך, הייתי הורג אותך [רש"י, אבן עזרא, בכור שור, רלב"ג]. הגישה השנייה שומרת על המשמעות המקובלת של המילה, "ייתכן" או "שמא". לפי פירוש זה, המלאך מציב עובדה: ייתכן שהיא נטתה מן הדרך משום שהרגישה בחרב השלופה [רמב"ן, רשב"ם]. מעבר לכך, יש כאן תוכחה סמויה לבלעם: בהיותך קוסם מומחה, כאשר ראית את האתון סוטה שוב ושוב, היה עליך לעצור ולחשוב ש-אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי משום שה׳ הציב לה מכשול, במקום להכות אותה באכזריות [ספורנו, שד"ל, אדרת אליהו].
אזהרת המלאך כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי מעוררת קושי תחבירי, שכן המילה "גם" נראית מיותרת בהקשר זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לשנות את סדר המילים הרעיוני של המשפט (מקרא מסורס) ולקרוא זאת כ-"גם הרגתי אותך". כוונת המלאך היא: לא רק שעיכבתי אותך בדרכך, אלא גם הייתי הורג אותך. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים שהמילה "גם" באה לרבות אנשים נוספים, ומלמדת שאם בלעם היה ממשיך בדרכו, המלאך היה הורג יחד איתו גם את נעריו או את שרי מואב שליוו אותו [פענח רזא, בכור שור, חזקוני]. בנוסף, המילה עַתָּה מרמזת כי בזכות האתון ניצל בלעם ממוות מיידי "עתה", אף שנגזר עליו להיהרג מאוחר יותר בחרב במלחמת מדין [אור החיים, אדרת אליהו].
בסיום דבריו, מצהיר המלאך וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. דברים אלו נועדו להדגיש כי האשמה כולה מוטלת על בלעם, שניסה למרוד ברצון קונו, ולכן רק הוא היה ראוי למוות, בעוד האתון פעלה כראוי ודינה לחיות [רמב"ן, ספורנו, שד"ל]. עצם הישארותה בחיים לאחר שראתה מלאך היא נס בפני עצמו, שכן אפילו בני אדם נוטים למות מאימת התגלות כזו [אבן עזרא, רלב"ג].
האם האתון נותרה בחיים לאחר אירוע זה? פרשנים כדוגמת הרמב"ן והרשב"ם סבורים כפשט הכתוב שהיא אכן נשארה בחיים. אולם, בעקבות דברי המדרש, פרשנים רבים לומדים מניסוח העבר של המילה הֶחֱיֵיתִי שהאתון הומתה מיד לאחר שדיברה והוכיחה את בלעם [רש"י, אבן עזרא, רבנו בחיי, שפתי כהן]. מדוע שתומת לאחר שהצילה את אדונה? ההסבר לכך הוא כפול: ראשית, כדי שאומות העולם לא יעשו ממנה עבודה זרה לאחר שראו נס כה עצום; ושנית, מתוך חמלה על כבודו של בלעם, כדי שהבריות לא יאמרו "זוהי הבהמה שהוכיחה את בלעם וניצחה אותו בדיבורה" [רש"י, מזרחי, הדר זקנים].