תגובתו של בלעם לפלא העצום של אתון הפותחת את פיה ומדברת עמו חושפת את עיוורונו הרוחני ואת אופיו המושחת. במקום להזדעזע מן הנס המבהיל ולהבין כי ה' חוסם את דרכו, בלעם מגיב בטבעיות וכעס, כאדם המתווכח עם חברו [רבנו בחיי]. תגובה זו נובעת מאכזריותו, מלהיטותו ללכת לקלל את ישראל, וממידת העין הרעה הטבועה בו, הגורמת לו להתמקד בפגיעה בכבודו במקום להכיר בנס הגלוי [רבנו בחיי, קונטרס חיבה יתירה].
כאשר בלעם מטיח באתון כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה היא לשון ביזיון, גנאי והתלוצצות, כלומר שהוא מאשים את האתון שעשתה ממנו לץ [רש"י, העמק דבר]. גישה נוספת מפרשת את המילה כעשיית פעולות קשות ומתנגדות [רלב"ג].
בהמשך דבריו מצהיר בלעם: לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. הפרשנים מתעכבים על בחירתו של בלעם בנשק פיזי דווקא. מדוע לא השתמש בכוחו הרוחני וקילל את האתון? על כך מוצעות שתי תשובות: האחת היא שאילו היה משתמש בכוח הקללה כעת, הכוח היה מתבזבז והוא לא היה יכול לקלל את ישראל לאחר מכן. השנייה היא שבלעם ידע לקלל רק כשהוא מכוון לרגע הכעס של ה', ואותה שעה לא הייתה שעת כעס [פענח רזא]. מעבר לכך, מתעוררת השאלה מדוע נזקק לחרב, הרי היה בידו מקל שבו יכול היה להכותה למוות. התשובה היא שפיו הכשילו, והוא אמר זאת שלא מדעת כדי להרבות את גנותו [משכיל לדוד]. יש המפרשים כי באומרו כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ, בלעם לא התכוון שיהרוג אותה כעת לאחר שדיברה, אלא הסביר לה את כעסו הקודם, כלומר שעד עכשיו, לפני הנס, היה הורג אותה לו הייתה לו חרב [קונטרס חיבה יתירה, ביאור שטיינזלץ].
בקשתו של בלעם לחרב מהווה נקודת שפל אירונית וגנאי עצום עבורו. אדם המתיימר לצאת ולהשמיד אומה שלמה בכוח פיו בלבד, נזקק לפתע לכלי נשק גשמי כדי להתמודד עם בהמתו [רש"י]. גנאי זה חושף את חולשתו, שכן שרי מואב סברו עד לאותו רגע שכוחו מוחלט ונתון בידו תמיד, וכעת התגלה שאין לו יכולת עצמאית לקלל ללא רצון ה' [שפתי חכמים].
אולם, מתעורר דיון סביב השאלה מי אכן נכח באותו מעמד והיה עד לאותו גנאי. יש הסבורים כי שרי מואב כלל לא ראו או שמעו את המתרחש. ייתכן שהם הלכו לפניו בדרך, או שפנו לדרך אחרת והוא נותר רק עם נעריו, ואף ייתכן שהם עמדו שם אך הנס נגלה לבלעם לבדו. מנגד, ישנה גישה הגורסת כי השרים ליוו אותו לאורך כל הדרך והיו עדים מלאים להשפלתו [רבנו בחיי, ברכת אשר על התורה].