תשובתו של בלעם למשלחת השנייה והנכבדה של מלך מואב חושפת את מורכבות דמותו: מצד אחד הוא מצהיר על כפיפות מוחלטת לה', ומצד שני דבריו מסגירים את תאוות הבצע שלו, את גאוותו ואת שנאתו העמוקה. בלעם מבהיר כי אינו אדון לעצמו אלא כלי שרת בידי כוח עליון, אך מבעד למילים המצטנעות משתקפים רצונותיו האמיתיים.
בפנותו אל המשלחת, בלעם משתמש בביטוי עַבְדֵי בָלָק. רבים מהפרשנים תמהים מדוע בחר לכנותם "עבדים", שהרי מדובר בשרים נכבדים יותר מאלו שבמשלחת הראשונה, שאותם דווקא כינה "שרים". גישה אחת מסבירה כי הדבר נובע מיהירותו ומשקף את אופיו: למשלחת הראשונה, שבאה אליו בהכנעה, התייחס בכבוד כשרים, אך כלפי המשלחת השנייה, שפנתה אליו מגבוה ובדרישה בשם המלך, הפגין התנשאות וכינה אותם עבדים [רבנו בחיי, רש"ר הירש, הטור הארוך]. מנגד, יש הסבורים כי התואר "עבדים" מבטא דווקא את נאמנותם המוחלטת למלכם ואת העובדה שכיבדו את שולחם, בניגוד לשרים הראשונים שחיפשו את כבוד עצמם [שפתי כהן, פענח רזא]. מעבר לכך, השימוש במילה זו נועד ליצור קל וחומר: כשם שאתם, עבדי בלק, אינכם יכולים להמרות את פי מלככם בשר ודם, כך אני איני יכול להמרות את פי מלך מלכי המלכים [רבנו בחיי, שפתי כהן].
הצהרתו של בלעם, אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, מתפרשת בקרב הפרשנים כעדות מובהקת לנפשו הרחבה ולחמדנותו. במקום לומר שאפילו תחת איום מוות לא יעבור על פי ה', הוא בוחר לתלות את הדבר בכסף וזהב, מה שמוכיח כי הממון הוא הערך העליון והמרכזי ביותר בעיניו [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, רש"ר הירש]. ביטוי זה אינו רק הגזמה, אלא משמש כרמז ערמומי מצידו של בלעם, שנוהג כנוטל שוחד הקובע במרומז את תעריפו: הוא מאותת לבלק שראוי באמת לתת לו את כל אוצרותיו, שכן קללתו מבטיחה ניצחון ודאי, בניגוד להוצאת ממון רב על שכר צבאות שתוצאות מלחמתם מוטלות בספק [בכור שור, גור אריה]. מבחינה לשונית, הכוונה היא לבית המלא בכסף וזהב, או לכלל עושרו והונו של המלך [אבן עזרא, רלב"ג, משכיל לדוד]. בלק עצמו הדגיש את היותו מלך כדי שבלעם יוכל לטעון לסכנת חיים ולעבור על ציווי ה', אך בלעם מבהיר ששום הון או מעמד לא יועילו [אדרת אליהו].
כאשר בלעם מכריז לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי, הוא מודה שאינו ברשות עצמו [ביאור שטיינזלץ]. המילה "לא אוכל" מצביעה על חוסר יכולת מוחלט ולא רק על בחירה אישית. בעל כורחו, בלעם מתנבא כאן שאין בכוחו לבטל את הברכות שכבר ניתנו לאבות האומה מפי השכינה [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. השימוש המפתיע והאינטימי בשם ה' בצירוף המילה "אלוהיי" מפי אדם רשע, מעיד על יומרתו לקרבה ושותפות עם ההשגחה העליונה, ועל כך שהכיר באמת את ה', בניגוד לאומות שחשבו שניתן לשחד את האלוהים בקרבנות [ברכת אשר על התורה, אם למקרא]. עם זאת, יש מי שדורש כי אזכור שם "אלוהים" (המייצג דין) דווקא כאן, מרמז שבלעם קיווה למצוא שעת כושר שבה יוכל להשתמש בכוחותיו כדי לפגוע בישראל שלא על פי הציווי המפורש [שפתי כהן].
את סיום הפסוק, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה, מסבירים הפרשנים בכמה אופנים. מבחינה תחבירית, מדובר בתארים שחסר בהם שם העצם, כלומר "דבר קטן או דבר גדול" [אבן עזרא]. יש המפרשים זאת על מאמץ פיזי: מפעולה קטנה של קללה מתוך ביתו ללא מאמץ, ועד לפעולה גדולה של טרחה והליכה לארץ מואב [מלבי"ם, העמק דבר]. גישה אחרת רואה בכך ביטוי לעוצמת הקללה: "קטנה" היא קללה פשוטה או גירוש ישראל מהארץ כפי שביקש בלק, בעוד "גדולה" היא קללה עמוקה והשמדתם המוחלטת מן העולם כפי שבלעם עצמו רצה לעשות מרוב שנאתו [חומת אנך]. פירוש נוסף קושר זאת שוב להבטחות האבות, כאשר "קטנה" רומזת לברכת יעקב שזרעו יהיה כעפר הארץ, ו"גדולה" לברכת אברהם שזרעו יהיה ככוכבי השמים – ובלעם מודה שאינו יכול לבטל לא את זו ולא את זו [משכיל לדוד].