רגע של התפכחות פתאומית קורע את מסך העיוורון, ומציב את האדם פנים אל פנים מול המציאות הרוחנית שנסתרה ממנו. פעולת ההתגלות שבמילים וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם מתוארת כפתיחת עיניים [ביאור שטיינזלץ], בין אם על ידי תוספת של אור רוחני ובין אם על ידי הסרת סנוורים שהכו בו קודם לכן [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי בחירת המילים בפסוק מלמדת רבות על מהותו של בלעם. העובדה שעיניו היו זקוקות ל"גילוי" מוכיחה כי הוא לא היה נביא אמת, שכן נביאי השם אינם זקוקים לפעולה כזו כדי לראות מראות אלוהיים. בלעם היה ביסודו קוסם, והתגלות השם אליו והגעתו למדרגות נבואה גבוהות היו אירוע זמני ויוצא דופן שהתרחש אך ורק לכבודם ולטובתם של עם ישראל. לאחר מכן, חזר בלעם למדרגתו הטבעית כקוסם [רמב"ן, הטור הארוך].
מבחינה רעיונית, עיוורונו של בלעם נבע מתוך תאוותו העזה ושנאתו לישראל. אכזריותו ורוע ליבו סילפו את דעתו עד כדי כך שהאתון הפשוטה ראתה את מה שהוא, על אף חכמתו, לא הצליח לראות. גילוי העיניים ממחיש לו כי אפילו חוש הראייה שלו אינו בשליטתו. יש שרואים בפסוק זה משל עמוק לחיי האדם: בלעם מייצג את האדם הרודף אחר תאוות העולם הזה ומתעלם מאזהרותיו של האל לאורך שנות נעוריו ובגרותו. פקיחת העיניים מסמלת את רגע ההכרה המאוחר לעת זקנה, שבו האדם מבין לפתע את טעויות חייו [צרור המור].
כאשר בלעם רואה את המלאך, הוא מבין את גדלותו ואת אפסות כוחו לעמוד מולו [העמק דבר]. התיאור וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ אינו רק איום מיידי, אלא רמז מטרים לסופו של בלעם, שעתיד למצוא את מותו בהריגה בחרב [רבנו בחיי].
תגובתו של בלעם למראה המלאך החמוש היא וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, כלומר הוא כורע ומשתחווה לפני המלאך [ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו מוסברת על ידי חלק מהפרשנים כהתנהגות מקובלת של נביא הפוגש מלאך [העמק דבר]. עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע בלעם לא נבעת או נמלט על נפשו למראה הסכנה. גישה אחת מסבירה כי אלוהים העניק לו כוח מיוחד לעמוד במראה כדי שלא יחזור בו מיד, וכך יאלץ להתמודד עם כישלון חכמתו. גישה אחרת מציעה כי בלעם היה כה טרוד ואובססיבי ברצונו לקלל את ישראל, עד שפעל כשיכור. מחשבתו המעוותת גרמה לו להתייחס לנסים המבהילים סביבו, כמו דיבור האתון והופעת המלאך, בשוויון נפש מכני וללא הבנה אמיתית של גודל הפלא [שפתי כהן]. מתוך אותה ערמומיות, בלעם מיהר מיד לאחר מכן להודות ולומר "חטאתי", שכן ידע שברגע שאדם מתוודה על חטאו מול האל, ניטלת מן המלאך הרשות לפגוע בו [צרור המור, שפתי כהן].