משלחת השרים השנייה מגיעה לבלעם עם מסר דחוף ומורכב יותר מבלק, המשקף שינוי באסטרטגיה המדינית והאישית שלו. בלק דורש מבלעם: אַל נָא תִמָּנַע, כלומר אל תסרב או תמנע את עצמך [רש"ר הירש], מֵהֲלֹךְ אֵלָי, מללכת אליי [ביאור שטיינזלץ].
שינוי הלשון בפנייה זו אינו מקרי. בעוד שבשליחות הראשונה המטרה הייתה ללכת ישירות אל מחנה ישראל כדי לקללם, בלק הבין מהסירוב הראשון שה' אוסר על בלעם ללכת באותה דרך יחד עם השליחים. לכן, הוא משנה את בקשתו ודורש רק מֵהֲלֹךְ אֵלָי – בוא אליי באיזו דרך שתבחר, מתוך תקווה שיוכל לפתות אותו לקלל לאחר שיגיע אליו [העמק דבר].
למעשה, בלק מפצל כעת את פנייתו לשתי בקשות נפרדות. הבקשה הראשונה היא עצם ההגעה. מעמדו הפוליטי של בלק מול עמו היה מעורער, וסירובו הפומבי של בלעם פגע בכבודו. לכן הוא מתחנן שבלעם יבוא רק כדי לחלוק לו כבוד, גם אם בסופו של דבר לא יקלל את ישראל. הבקשה השנייה היא הקללה עצמה. פיצול זה מסביר מדוע ה' מתיר לבלעם בהמשך ללכת (כהיענות לבקשת ההגעה), אך אוסר עליו לקלל, בניגוד לפעם הראשונה שבה נדרשה רק קללה ולכן ההליכה נאסרה לחלוטין [רש"ר הירש, קונטרס חיבה יתירה].
המשא ומתן בין הצדדים מלווה בקצר בתקשורת. השליחים הניחו שבלעם סירב להם בפעם הראשונה מתוך גאווה ורצון בכבוד רב יותר, ולכן הפצירו בו להסתפק בכבוד שהם מציעים לו כעת ולא לסרב. בלעם, שלא הבין שהם חושדים בו כי בדה מליבו את איסור ה', סבר שהם מבקשים ממנו להתעלם במכוון מציווי ה' וללכת בניגוד לרצונו. משום כך הוא נאלץ להבהיר בהמשך כי למרות נטייתו הפנימית כרשע למרוד בה', אין לו בחירה חופשית לעבור על דברו [אור החיים].
לצד בקשת הכבוד, מסתתרים בדברי השליחים גם איום ורמז לעליונות מאגית. אזכור שמו המלא של בלק בן צפור נועד לאותת לבלעם שעליו לבוא לא רק מפאת כבוד המלכות, אלא משום שבלק בקיא ממנו בסודות הכישוף של ה"צפור". יתרה מכך, הבחירה במילה מֵהֲלֹךְ במקום "מלבוא" טומנת בחובה איום מוסווה מצד שרי מואב: אם לא תלך אתה אל בלק, הוא ילך אליך בעצמו ויש בידו היכולת להזיק לך [שפתי כהן].