קרה לכם פעם שהתכוננתם למפגש חשוב, וכשהוא התחיל הכל השתבש כבר במשפט הראשון? זה בדיוק מה שקרה לבלק מלך מואב כשהוא פגש סוף סוף את בלעם. בלק ציפה שבלעם יבטיח לו ניצחון, אבל בלעם מבהיר לו מיד שאין לו שום כוח לעזור לו.
בלעם אומר לבלק, הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה. בלק חשב שבלעם התעכב עד עכשיו רק כי הוא רצה לקבל יותר כבוד וכסף. אבל בלעם מסביר שהוא בכלל שליח של ה', והוא פשוט חיכה למשלחת של אנשים מכובדים יותר שמתאימים לכבודו של ה'. בנוסף, הוא מסביר שהוא היה חייב להגיע בעצמו, כי הוא לא יכול לקלל מרחוק בלי לראות בעיניים את מי שהוא מקלל. אבל האמת היא שגם אם הוא היה מגיע קודם, זה לא היה משנה שום דבר.
ואז בלעם שואל את בלק, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה? כלומר, האם אני בכלל יכול להגיד משהו מעצמי? בלעם מודה שאין לו בחירה חופשית להגיד מה שהוא רוצה. בתוך תוכו בלעם היה שמח מאוד לקלל את עם ישראל, אבל ה' גם הזהיר אותו וגם לקח ממנו את האפשרות לבחור מה לומר. לכן, כל ההבטחות של בלק לתת לו כסף וכבוד פשוט לא עוזרות, כי בלעם לא שולט במילים שיוצאות לו מהפה. הוא אפילו חושש שבמקום לקלל, הוא ייאלץ לברך את עם ישראל.
בסוף בלעם מציב לבלק תנאי ברור ואומר, הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר. אני אשמיע רק את מה שה' ישים לי בפה, בין אם זו ברכה ובין אם זו קללה, ואם זה לא מתאים לך, אני חוזר מיד הביתה. בלעם בכוונה משתמש כאן בשם אֱלֹהִים, כי השם הזה מסמל את מידת הדין והמשפט. בלעם עדיין קיווה שהוא יצליח למצוא איזושהי טעות או חטא אצל עם ישראל, וכך ה' ישפוט אותם ויסכים שהוא יקלל אותם. בינתיים, בלעם הוא רק כמו כלי פשוט שחוזר על המילים שה' אומר לו להגיד.