קרה לכם פעם שהייתם כל כך להוטים לעשות משהו, עד שממש לא שמתם לב לסימני אזהרה ברורים שניסו לעצור אתכם?
זה בדיוק מה שקורה לבלעם. בלעם מתגאה בכך שהוא מומחה גדול בקריאת סימנים, אבל בגלל שהוא כל כך ממהר להשלים את המשימה שלו, הוא הופך להיות עיוור לגמרי לאזהרות של האתון. כשהדרך הופכת להיות צרה וחסומה לחלוטין, האתון פשוט לא יכולה להמשיך. וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם היא קורסת ונשכבת על האדמה. בלעם, שכבר כואבת לו הרגל מהפעם הקודמת שבה נלחץ אל הקיר, מוצא את עצמו תקוע וחסר אונים.
מרוב כעס, הוא מאבד את הסבלנות: וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. בפעמים הקודמות שהאתון עצרה או סטתה מהדרך, בלעם כנראה השתמש רק במושכות או בשוט רכיבה קל כדי לכוון אותה בחזרה. אבל עכשיו, כשהוא זועם על העקשנות שלה, הוא מעניש אותה ומשתמש במקל נוקשה.
אולי תשאלו את עצמכם, אם בלעם כל כך כועס, למה הוא מסתפק במכות ולא פשוט מקלל את האתון? הסיבה היא שהוא רצה לשמור את הקללות שלו לעם ישראל. אבל האמת היא, שלבלעם אין באמת כוח עצמאי לקלל, אלא רק יכולת לזהות מתי ה' כועס. מכיוון שה' ממש לא כעס על עם ישראל באותו זמן, לא היה לקללה של בלעם שום כוח. ה' עצר את בלעם לחלוטין ולא נתן לו לקלל או לברך, כדי ללמד את כולם שיעור חשוב: ה' רצה שנדע תמיד שההצלחה שלנו מגיעה בזכות המעשים הטובים שלנו ושמירת התורה, ולא בזכות ברכה או קללה של אדם אחר.