תחשבו על רגע שבו אתם עומדים לסיים מסע ארוך מאוד, ומגיעים לתחנה האחרונה ממש לפני היעד. ככה בדיוק הרגישו בני ישראל. אחרי שניצחו במלחמות שהיו בדרך, הלוחמים אספו את המשפחות שלהם והמשיכו במסע. התורה מספרת עליהם וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר הם התקדמו דרומה מהמקום הקודם שבו היו.
הם הגיעו למקום חדש, ושם כתוב וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. החניה שלהם שם הייתה מיוחדת. המשכן וארון הברית עמדו יחד במרכז, אבל העם עצמו היה מפוזר בערים השונות שהיו באזור. איפה בדיוק הם חנו? מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. הכוונה היא שהם עמדו בצד המזרחי של נהר הירדן, ממש מול העיר יריחו. התורה משתמשת במילה "מעבר" כי היא נכתבה מנקודת המבט של מי שכבר גר בתוך ארץ ישראל, ובשבילו הצד השני של הנהר הוא באמת מעבר לירדן.
דבר מעניין נוסף שקורה בפרשה שלנו הוא שאין בה בכלל רווחים או הפסקות בכתוב. בדרך כלל, ה׳ נתן למשה הפסקות כדי שיוכל לחשוב ולהבין את הנבואה שקיבל. אבל אצל בלעם, שמופיע בפרשה, זה היה אחרת לגמרי. ה׳ פשוט שם את המילים בתוך הפה שלו והכריח אותו להגיד אותן, בלי לתת לו אפילו רגע אחד לחשוב בעצמו.