במדבר, פרק כ״ב, פסוק ו׳

מלך מואב קורא לבלעם בדחיפות להגיע פיזית ולהטיל על ישראל קללת השמדה חמורה, בבקשו וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה במיוחד עבור צרכיו. מכיוון שהוא מודה כִּי־עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי, הוא מקווה ששילוב בין לחימה צבאית של עמו להכאה רוחנית מצד בלעם יחליש את כוחם של ישראל, וכך אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־הָאָרֶץ וירחיקם מהשטח שכבשו. בלק מסתמך על ניסיון העבר ומצהיר כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, אף שהוא מזכיר את הברכה רק מתוך כבוד לבלעם. הוא מבין היטב שבלעם אינו מסוגל לחדש ברכות אלא רק להשתלב בברכות שכבר קיימות, וכוחו האמיתי טמון ביכולתו לחזות את העתיד או לכוון לרגע המדויק שבו ה' כועס כדי להחיל את קללתו ההרסנית.