במדבר, פרק כ״ב, פסוק י״א

בדבריו לה', בלעם משנה קלות את מסר השליחים כדי להסוות את שנאתו העמוקה ולנסות להערים על הרצון האלוהי. הוא מתאר את ישראל בתור הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם כדי להציגם כאומה חשובה או לחלופין כעם שטרם השתחרר מרשעתו, אשר המוניו מסתירים את פני האדמה כך שוַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ. בלעם מחמיר את הבקשה המקורית ודורש עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ, קללה קשה שנועדה לרוקן את העם ממהותו ולפרט את חטאיו, מתוך שנאה יוקדת או כטקטיקת משא ומתן מול ה'. לבסוף הוא מצהיר אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו, תוך השמטת המילים "מן הארץ", מה שחושף את שאיפתו היהירה להכחידם מן העולם כולו תחת מסווה של מלחמת מגן חוקית.