במדבר, פרק כ״ב, פסוק ל״ד

הודאתו של בלעם חָטָאתִי משמשת כטקטיקה לעצירת המלאך מפגיעה בו, וכהכרה בחסרונו הנבואי מול אתונו שראתה את מה שהחמיץ. טענתו כִּי לֹא יָדַעְתִּי חושפת את גנותו של מי שהתיימר לדעת דעת עליון, שכן חוסר הבנתו את התנהגות האתון הוא עצמו החטא, או לחלופין זוהי היתממות רשעית מצידו. באומרו וְעַתָּה אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ הוא מציג חזות של כניעה, אך למעשה מתריס כלפי ה' ולועג לכך שהאל מצווה ולבסוף מבטל את דברו על ידי מלאך כמו בעקידת יצחק, מה שמוכיח לו כי זכות האבות אכן קיימת ומגנה על ישראל. לבסוף, הצעתו אָשׁוּבָה לִּי נובעת מניצוץ נבואי המרמז לו כי נסיגה לאחור היא אכן הצעד הנכון עבורו.