לקראת סיום מסעם במדבר, בני ישראל ניצבים בפני מערכה צבאית מול אויב מאיים. התערבותו של ה' המצווה על משה שלא לפחד, חושפת חשש עמוק שקינן בלבו של המנהיג והצריך חיזוק אלוהי מיוחד.
משה רבנו לא חשש מעוצמתו הפיזית של עוג מלך הבשן, אף שהיה מיתר הרפאים – שריד לגזע של ענקים בעלי כוח טבעי עצום [רמב"ן, רבנו בחיי, תולדות יצחק, ביאור שטיינזלץ]. נביא שה' עמו אינו אמור לפחד מבשר ודם, ולכן החשש של משה נבע ממניעים רוחניים ואסטרטגיים. השאלה המרכזית שעולה היא מדוע הוצרך ה' לומר למשה אַל תִּירָא אֹתוֹ לקראת המלחמה בעוג, בעוד שבמלחמה הקודמת מול סיחון לא מצינו אזהרה דומה [מזרחי, תורה תמימה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה פחד מזכות היסטורית שעמדה לעוג. על פי המסורת, עוג הוא "הפליט" ששרד ובישר לאברהם העברי כי אחיינו לוט נשבה במלחמה. משה, שהיה מודע לגילו המופלג של עוג שחי מאות שנים, חשש שזכותו של אברהם תגן עליו כעת. על כך מתעוררת תמיהה: הרי כוונתו של עוג באותה בשורה הייתה זדונית – הוא קיווה שאברהם ייהרג במלחמה כדי שיוכל לשאת את שרה. כיצד מעשה כזה מקנה זכות?
חלק מהמפרשים מסבירים שמאחר שבפועל צמחה מהמעשה הצלה (שחרורו של לוט), ה' העניק לעוג שכר על פסיעותיו והאריך את ימיו, בדומה לבלק שזכה שתצא ממנו רות בזכות הקרבנות שהקריב, למרות שכוונתו הייתה לקלל את ישראל [שפתי חכמים, פענח רזא, דעת זקנים, חזקוני, הדר זקנים]. מנגד, יש המבארים שמשה עצמו לא ידע בוודאות מה היו כוונותיו של עוג וחשש שמא פעל ממניעים טהורים, ולכן ה' הרגיע אותו [כלי יקר]. גישה רוחנית נוספת מציעה שמשה כלל לא פחד מעוג עצמו, אלא חשש שמא בני ישראל חטאו והתלכלכו בעוון במהלך המלחמה הקודמת מול סיחון, ובכך איבדו את ההגנה האלוהית [רמב"ן, צאינה וראינה]. מסורת נוספת קושרת את הפחד לכך שעוג נימול יחד עם בני ביתו של אברהם, ומשה ירא מזכות ברית המילה שלו [שפתי כהן].
לצד הפחד הרוחני, קיים גם רובד מעשי ואסטרטגי. משה כלל לא תכנן להילחם בעוג ולכבוש את ארצו בשלב זה, שכן הדבר לא היה הכרחי לצורך הכניסה לארץ ישראל. בעוד שסיחון יצא מיוזמתו ותקף את ישראל בעל כורחם, עוג רק אסף את צבאו באדרעי, עיר בקצה גבולו. בני ישראל יכלו פשוט לנטות מעליו ולהמשיך בדרכם, כפי שעשו כשהקיפו את ארץ אדום. לכן משה היסס לפתוח במלחמה יזומה, וה' נאלץ לצוות עליו שלא לפחד ולצאת לקרב, שכן כיבוש זה הוא חלק מהתוכנית האלוהית [רמב"ן, הטור הארוך, העמק דבר].
ההבטחה האלוהית טומנת בחובה דיוקים לשוניים. ה' אומר אַל תִּירָא אֹתוֹ ולא 'אל תירא אותו ואת עמו', משום שהפחד היה ממוקד אך ורק בזכותו האישית של עוג, ולא בכוחו הצבאי של העם [כלי יקר]. כמו כן, ה' מבטיח כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ בלשון עבר, ולא 'אתן' בלשון עתיד. שימוש זה אופייני לנבואות והבטחות אלוהיות כדי להדגיש את ודאות קיומן [ביאור יש"ר]. מעבר לכך, לשון העבר מרמזת שדינו של עוג כבר נחרץ ונגזר מימי קדם, עוד בתקופת אברהם ויעקב, משום שזלזל בהם והכניס בהם עין הרע. ה' מבהיר למשה שלעוג מעולם לא הייתה זכות אמיתית שתגן עליו [כלי יקר, שפתי כהן].
הפסוק מסתיים בהשוואה לניצחון על סיחון: וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. אף על פי שסיחון ועוג היו אחים שחלקו מקורות על-טבעיים משותפים [רבנו בחיי, דעת זקנים, הדר זקנים], סופו של עוג יהיה זהה. ולגבי תיאורו של סיחון כאֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן בלשון הווה, למרות שכבר הובס ונהרג, הכוונה היא למי שהיה רגיל לשבת בחשבון, או שזהו ביטוי המקובל כלפי מלכים שנקראים על שם עיר בירתם גם לאחר נפילתם [ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה]. משה נדרש לצאת לקרב בביטחון מלא, ולבטל לחלוטין את זכות הפסיעות שעמדה לעוג בעבר [תולדות יצחק, רבנו בחיי].