מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת היה כרוך בניווט עדין ומורכב בין גבולותיהם של עמים שונים. לאחר שהקיפו את ארץ מואב מדרום וממזרח, מתוך זהירות שלא להפר את ריבונותה, הגיעו בני ישראל אל נקודת תפר גיאוגרפית ופוליטית קריטית.
הכתוב פותח במילים מִשָּׁם נָסָעוּ, מבלי לפרט את נקודת המוצא המדויקת, שכן בני ישראל לא חנו במקום אחד אלא נעו ברצף לאורך נחל זרד דרך תחנות שונות, עד שהגיעו אל יעדם [קיצור בעל הטורים]. וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן, הם חנו מצידו הצפוני של הארנון. הפרשנים נחלקו באשר למהותו של הארנון: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בנחל גדול היורד אל ים המלח [ביאור שטיינזלץ, דעת זקנים, בכור שור], בעוד שיש מי שמסביר כי מדובר בעיר מואבית היושבת על נחלים זורמים [רמב"ן, רלב"ג]. חניה זו סימנה רגע היסטורי, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה דרכו רגלי בני ישראל על אדמה שעתידה להפוך לנחלתם [רש"ר הירש].
מיקומם המדויק מתואר במילים אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי. מדובר ברצועת מדבר שיוצאת מתוך שטחם של האמוריים ונמשכת עד לארנון [רש"י, ספורנו, מלבי"ם]. התורה מדגישה כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב. המילה גְּבוּל בפסוק זה אינה מתארת חבל ארץ רחב, אלא את קו ההפרדה המדויק, הקצה וסוף המצר המפריד בין שתי המדינות [רש"י, גור אריה, מזרחי, שפתי חכמים].
ההדגשה שהארנון נמצא בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי חושפת תמורה גיאופוליטית שהתרחשה באזור. הפרשנים מסכימים כי בעבר, ארץ מואב השתרעה על פני שני צידי הנהר. אולם, סיחון מלך האמורי יצא למלחמה, כבש את כל השטח המואבי שמעבר לנהר, והפך את הארנון לקו הגבול החדש והמוחלט [דעת זקנים, בכור שור, חזקוני, אבן עזרא].
לרקע היסטורי זה הייתה משמעות הלכתית ומעשית עצומה עבור בני ישראל. ה' אסר עליהם להילחם במואב ולקחת מארצם. מאחר שמלך מואב סירב לתת להם רשות מעבר בשטחו, בני ישראל נזהרו לחנות אך ורק ברצועה האמורית שמעבר לנהר [רש"י, ביאור יש"ר]. גם כאשר פסוקים אחרים מתארים חניה ב"ערבות מואב", הכוונה היא לשטחים הפתוחים הסמוכים לגבול, אך מעולם לא בתוך הערים המוקפות חומה של מואב [ברטנורא]. בזכות העובדה שסיחון כבש שטח זה ממואב קודם לכן, השטח "נטהר" והוכשר עבור בני ישראל לכיבוש מידי האמוריים – טענה משפטית ששימשה לימים את יפתח הגלעדי בדיונו מול מלך עמון [דעת זקנים, בכור שור, הדר זקנים].
מעבר לתיאור הגיאוגרפי, חניה זו טמנה בחובה נס הצלה עצום ונסתר. בעוד בני ישראל הולכים באזור זה, ארבו להם צבאות האמורי בתוך מערות שבצלעי ההרים שמעל נחל ארנון, במטרה לזנק עליהם מלמעלה. ה' עשה להם נס הדומה בגודלו לקריעת ים סוף: ההר שבצד ארץ ישראל הזדעזע ונדבק אל ההר שבצד מואב. בליטות הסלעים נכנסו לתוך המערות ומחצו את צבאות האויב. בני ישראל עברו על גבי ההרים המחוברים כעל דרך סלולה, מבלי לדעת כלל על הסכנה שארבה להם או על הנס שהתרחש, עד שבאר המים העלתה מתוך הנחל את שרידי האויב ופרסמה את ישועת ה' [שפתי כהן, צרור המור].