בשעת צרה, כאשר בני ישראל עומדים בפני איום צבאי בדרכם לארץ המובטחת, הם פונים לה׳ בנדר. האויב הכנעני יצא למלחמה נגדם לאחר ששמע על מותו של אהרן הכהן ועל הסתלקות ענני הכבוד שהגנו על העם [מזרחי]. במצב זה, משה רבנו נמנע מלהתפלל בעבורם. הסיבה לשתיקתו של משה נובעת מכך שהעם חשד בו ובאלעזר כי הם אלו שגרמו למות אהרן, או משום שהעם נסוג לאחור מתוך פחד וחוסר ביטחון בה׳, ולכן משה המתין שהם יתפללו וינדרו בעצמם [שפתי כהן]. מעבר לכך, מלחמה זו לא נועדה להיות מוכרעת על ידי נס גלוי בראשותו של משה, אלא באמצעות השגחה טבעית וכוח התפילה של העם כולו [העמק דבר].
מתוך המצוקה, העם נודר נדר. הכפילות במילים אִם נָתֹן תִּתֵּן מבטאת את חוסר הוודאות של ישראל לגבי זהות האויב שתקף אותם. הם מבקשים שאם מדובר באחת משבע עממי כנען הניתנים להם, ה׳ ייתן אותם בידם, וכן שימסור לידם בחזרה את השבויים שנלקחו [אור החיים]. החשש של העם היה שמא ה׳ לא ימסור את האויב בידם משום שעדיין לא הגיע הזמן המיועד להיכנס לארץ. כדי לא לבטל את גזירת ה׳, הם נדרו שלא ליהנות כלל משלל המלחמה [בכור שור].
באשר למהותו של הנדר, קיימת מחלוקת לגבי פירוש המילים וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. גישה אחת מסבירה כי מדובר בהבטחה להחריב, להרוג ולהשמיד כליל את הערים ואת יושביהן [רלב"ג]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "חרם" כאן אינה מבטאת השחתה ואובדן פיזי, אלא הקדשה. הפרשנים מסבירים כי נדר לה׳ אינו יכול להיות סתם הבטחה לנקמה או להרס, אלא קבלה של איסור הנאה והקדשת רכוש לגבוה [שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. לפיכך, משמעות הנדר היא שאף אדם לא ייקח לעצמו ביזה, אלא כל המטלטלין, הכסף והזהב שיימצאו בערים יוקדשו לשמים [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, העמק דבר].
אם הנדר מתייחס רק לשלל, עולה השאלה מדוע הפסוק נוקט במילים אֶת עָרֵיהֶם. ההסבר לכך טמון בשורש המילה "עיר" (ע.ר), המבטא גם ריקון והרקה. כלומר, כוונת העם הייתה לרוקן את הערים מכל השלל והביזה שבהן ולהקדיש אותם לה׳ [הכתב והקבלה].
הצורך לנסח את ההקדשה בלשון של נדר אישי נבע מסיבה משפטית־הלכתית. בניגוד לכיבוש יריחו על ידי יהושע, שם הארץ כבר נחשבה לנחלתם, מלחמה זו התרחשה כשהארץ טרם נכבשה. מבחינה הלכתית, אדם אינו יכול להקדיש רכוש שעדיין אינו ברשותו. לכן, הדרך היחידה להקדיש את השלל העתידי הייתה לקבל על עצמם נדר, שיחייב אותם להקדיש את הרכוש מיד לאחר הכיבוש [חתם סופר]. פעולת ההקדשה הזו נועדה גם להוות סגולה רוחנית: על ידי ויתור על רווח קל והקדשתו למצוות, כגון כתיבת ספרי תורה ותפילין, האדם מבטיח ששאר נכסיו יתקיימו בידו ויזכו לברכה [תורה תמימה].
בסופו של דבר, ה׳ נענה לתפילתם ואף העניק להם ניצחון גדול ממה שביקשו. הוא סכסך בין הכנענים לעמלקים שגרמו אבדות כבדות אלו לאלו, כך שישראל רק נדרשו להיכנס ולכבוש את הערים [פענח רזא]. ניצחון זה, והשלל שהוקדש בעקבותיו, נותרו כזיכרון וכאבן דרך לקראת כיבושה העתידי של הארץ כולה [רש"ר הירש].