תארו לעצמכם שאתם עומדים מול סכנה גדולה, ופתאום המנהיג שלכם שותק ולא מבקש עזרה בשבילכם. מה הייתם עושים? בני ישראל היו בדיוק במצב כזה. אהרן הכהן נפטר, ענני הכבוד שהגנו עליהם נעלמו, ופתאום צבא כנעני יצא למלחמה נגדם. העם נבהל, אבל משה רבנו חיכה בשקט. הוא רצה שהם יתגברו על הפחד, יתאמצו, ויפנו אל ה׳ בעצמם מכל הלב.
מתוך המצוקה, בני ישראל מחליטים לנדור נדר. הם אומרים לה׳: אִם נָתֹן תִּתֵּן. הכפילות של המילים מראה שהם לא היו לגמרי בטוחים מי בדיוק האויב שתוקף אותם, אבל הם מבקשים שה׳ יעזור להם לנצח ויחזיר להם את האנשים שנלקחו בשבי. בני ישראל פחדו שאולי עוד לא הגיע הזמן המדויק להיכנס לארץ, ולכן ה׳ לא יעזור להם. כדי להראות שהם לא נלחמים בשביל להרוויח רכוש, הם מבטיחים: וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם.
ההבטחה הזו לא אומרת שהם ישמידו את הערים, אלא שהם יקדישו את כל השלל לה׳. הם מתכוונים לרוקן את הערים מהכסף והזהב, ולא לקחת לעצמם אפילו דבר אחד. הכל יינתן כמתנה לשמיים, למשל כדי לכתוב ספרי תורה. בגלל שהרכוש עוד לא היה שלהם, הדרך היחידה להקדיש אותו הייתה להבטיח את ההבטחה הזו מראש.
הוויתור הזה על רווח קל הראה על אמונה גדולה. ה׳ שמע את התפילה שלהם ועזר להם אפילו יותר ממה שביקשו. הוא גרם לאויבים לריב ולהילחם אחד בשני, כך שלבני ישראל נשאר רק להיכנס ולנצח בקלות. הניצחון הזה, והרכוש שהם נתנו באהבה לה׳, נתנו להם כוח ותקווה לקראת הכניסה לארץ ישראל.