יצא לכם פעם לנסות למצוא את הדרך למקום חדש לגמרי בכוחות עצמכם, בלי שמישהו מבוגר יראה לכם לאן ללכת? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. הם יצאו מהתחנה הקודמת שלהם, והתורה משתמשת במילים מִשָּׁם נָסָעוּ. בדרך כלל כתוב פשוט שהם נסעו, אבל הפעם המילים האלו רומזות לנו שמשהו השתנה. בגלל שאהרן הכהן נפטר וענני הכבוד כבר לא כיוונו את הדרך כפי שהיו רגילים, העם היה צריך להתקדם בכוחות עצמו ולקבל החלטות לבד לאן ממשיכים.
הם התקדמו במסע צפונה, ירדו מההרים הגבוהים אל העמקים, עד שחנו בְּנַחַל זָרֶד. המילה נַחַל מתארת גם את זרם המים שיורד מההר וגם את העמק עצמו שבו המים זורמים. ולמה קוראים למקום הזה זָרֶד? פשוט מאוד, בגלל כל הזרדים, הענפים הקטנים והעשבים שצמחו שם בשפע סביב ערוץ המים.
התחנה הזו הייתה חשובה מאוד. כשהם הגיעו לשם, ה' אמר למשה שהם מתקרבים לארץ של בני עמון. ה' ציווה עליהם שאסור להם לכבוש את הארץ הזאת או אפילו להפחיד את התושבים שלה, כי היא לא חלק מהנחלה שמיועדת להם. בני עמון זכו להגנה הזאת בזכות אחת האימהות הקדומות שלהם, שהתנהגה בצניעות מיוחדת, וזה השפיע לטובה גם על ההתנהגות של הצאצאים שלה. במקום זה, ה' אמר לבני ישראל לשמור את הכוחות שלהם, כי המשימה האמיתית שלהם תהיה להתקדם ולכבוש ארץ אחרת, את ארץ האמורי.