השירה העתיקה משתמשת בדימויים פיוטיים ועזים של אש והרס כדי לתאר מערכה צבאית קשה ותהפוכות שלטוניות באזור. התיאור מציג כיצד סכסוך מקומי הולך ומתפשט, ומכלה את שטחי מואב.
המילים כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן מציגות אש המשמשת כמשל. רוב הפרשנים מסכימים כי האש והלהבה מסמלות את עוצמת המלחמה, את חיל הצבא ואת הלוחמים הגיבורים והתקיפים [ביאור יש"ר, דעת זקנים, בכור שור, נתינה לגר]. דעה אחרת מציעה כי האש מסמלת רוח קדים עזה והרסנית [נתינה לגר]. לעומת גישות אלו, פרשנים רבים רואים באש רמז למרד פנימי. לפי קו מחשבה זה, אנשי חשבון קשרו קשר ומרדו במלך מואב, והציתו מחלוקת פנימית וסכסוך שכילה אותם מבפנים, בדומה לאש המכלה את עצמה [רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני, דעת זקנים, בכור שור, הדר זקנים].
מבחינת הזמנים, המלחמה המתוארת פרצה רק לאחר שסיחון כבר כבש את חשבון, ביצר אותה והפך אותה לעיר המלכות שלו, וממנה יצא לתקוף את שאר ערי מואב [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, בכור שור, רש"ר הירש]. משום כך המקום מכונה כעת מִקִּרְיַת סִיחֹן – הקריה שכבר נמצאת תחת שלטונו [אבן עזרא, חזקוני, בכור שור]. הכפילות הפיוטית של אש ולהבה נועדה להדגיש את התעצמות ההרס [אבן עזרא]. יש המסבירים כי המערכה החלה כ"אש" קטנה כשהעיר טרם הייתה מבוצרת, אך לאחר שחשבון הפכה לקריה בצורה וחזקה, יצאה ממנה "להבה" שהרחיבה את כוחה והכתה למרחוק [העמק דבר, מלבי"ם].
האש והלהבה המשיכו והתפשטו עד אשר אָכְלָה עָר מוֹאָב. מקום זה היה עיר המלוכה של מואב [רשב"ם], אשר שכנה בקצה הגבול והפכה לזירת המלחמה המרכזית [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים כי המילה עָר אינה צורת רבים או מילה נרדפת ל"עיר", אלא זהו שמה הפרטי והמדויק של אותה מדינה או מחוז [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. לכן, משמעות הביטוי היא "מדינת ער השייכת לאומת מואב" [רבנו בחיי, אבן עזרא, גור אריה].
ההרס הגיע גם אל בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. הבמות מתוארות לרוב כמקומות טופוגרפיים גבוהים [אבן עזרא], אם כי דעה ייחודית מפרשת את המילה דווקא כמישור [חזקוני]. זהותם של "בעלי הבמות" משתנה בין הפירושים: יש הסבורים כי אלו הלוחמים שיצאו לקרב [העמק דבר], או שליטי האזור – בין אם אלו המואבים ששלטו שם בעבר, ובין אם אלו האמורים שכבשו את המקום כעת [רש"ר הירש]. גישה נוספת קושרת את הבמות לפולחן, ומסבירה כי אלו בתי העבודה הזרה של מואב, וה"בעלים" הם הכומרים שעבדו בהם ונפגעו במלחמה [ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר].
בסופו של דבר, המשל הפיוטי על גבורתו העצומה של סיחון ועל ניצחונו המוחץ על מואב, נועד למטרה עקיפה: להמחיש לקורא עד כמה גדול היה כוחו של משה רבנו ושל עם ישראל, שהצליחו לנצח ולהכניע מלך כה חזק ואימתני [דעת זקנים].